לא מבינה את האנשים

כשפוגשים אותי אנשים מהסביבה הם רק מברכים אותי לשלום והולכים לדרכם. אך כשנמצאים לידי נכד, בן או אורח - פתאום מנסים יותר להתקרב אלי, מגלים אמפתיה אלי, פשוט מתהפכים 180 מעלות. אך כשאני לבד בקושי אומרים לי שלום. מה גורם לאנשים להיות נחמדים כלפי וחברותיים יותר בזמן שנמצאים לידי בני אדם, כגון: נכדיי, בניי, אורח שהזמנתי ועומד לצידי, אך כשאני לבד- עושים לי טובה שאומרים לי שלום. אני איבדתי לחלוטין אמון בבריות, או שאנשים צבועים ואינטרסנטיים, או שהנכדים שלי מושכים כי הם באמת מאד מאד יפים, אך גם שהזמנתי אורח ועומד לצידי הם אמפתיים כלפי, האם זה להרשימם? או דרכם "להגיע אלי"?. מאז ומתמיד היתה לי בעייה לפתוח ראשונה שיחה עם אנשים, יתכן וזה חרדה חברתית מגיל ילדות (היום אני לא צעירה), תמיד העדפתי שיתחילו איתי בשיחה ואז אני נסחפת ופתוחה להפליא, מדוע השוני הזה בין שאני לבד ובין שאני ליד מישהו/היא.? תודה רבה - שרה.