עצה מקצועית

מזה כשנתיים אני(בת 26) יוצאת עם בן זוגי(בן 30) שהוא בחור מקסים ומתוק הבעיה היא שקצב ההתקדמות שלנו ביחסים מלכתחילה היה שונה .כשאני הייתי בשלה לגור איתו ביחד הוא נלחץ מזה ודחה את זה עוד ועוד עד שרק לאחר זמן ממושך רצוף ויכוחים ומריבות והתחננויות שאני לא אעזוב עברנו לגור יחדיו.ואז לאחר שהמגורים התבססו והיה ממש מעולה העלתי בפניו את ההצעה להתחתן והבוחר פשוט לא ידע את נפשו הוא שוב נלחץ ונתן תירוצים ודחה את המועד שהוא צריך עוד זמן ושבסף זה יגיע ממנו מכל הלב וככה עברה לה קצת יותר משנה מאז.שנה ארוכה ומייגעת של הרבה ציפיות וכאב.וכל נושא החתונה שאמור לרגש ולשמח הפך עבורי לנושא כואב.כל התבוננות בטלויזיה בכל מה שקשור לנישואים פשוט מכאיב לי .והוא כמובן שב ומבטיח שבסוף יהיה בסדר ושאני אהבת חייו .חשוב לציין שעיקר הריבים בינינו נעים סביב הנושא הזה שמהווה עבורי כאב לב עצום.מה עושים?כיצד נפטרים מהכאב?האם הכי נכון לעזוב ולהתחיל משהו נקי וטהור?חשוב לציין שאני בחורה חמודה אינטילגנטית נאה ואשת שיחה נעימה לדעת רבים שידעה בעבר מחזרים רבים ועת אני מרגישה כאילו אני לא שווה כלום.

נראה שהבעיה לא קשורה אלייך - אלא אליו, ולבשלות האישית שלו סביב העניין הזה ולא סביב אהבתו אלייך , או ערכך שלך, אז אל תקחי את זה ללב..........אגב- מומלץ גם שתחשבי מה באמת מניע אותך להתחתן- אם זה להרחיב את המשפחה או להרגיש שאת שווה ולהרגיש שייכות- כי ניראה לי שזו השאיפה של רוב הנשים והרבה פעמים ההערכה העצמית שלהן מתערערת מאוד על בסיס של קשרים רומנטיים (נטו- לא משנה כמה הן מוכשרות באופן כללי) שלא מתממשים(נישואין), והחברה שלנו מאוד מלמדת שאם את נשואה ומישהו הסכים להכניס אותך לחופה- משמע את שווה.מאחלת לך אושר והצלחה

אני יכולה להבטיח לך שתקבלי תשובה מספקת יותר מפורום בפסיכותרפיה בניהול ד"ר גידי רובינשטיין