התמודדות יומיומית...

אני לא יודעת מאיפה להתחיל....השם שלי משקף מה שאני מרגישה בדיוק. אני בחורה לקראת שנות ה30 של חיי, נשואה, עובדת, (תואר בפסיכו') כלפי חוץ הכל בסדר, רק מה? אני טיפוס די עצבני....וזה רק הולך ומחמיר. הענין הוא שאני באמת מלאה בעצבים על העולם, על בני"א, על כולם ועל הכל!!! אני מלאת כעסים, שברורים לי מאוד, אם נהיה מציאותיים העולם אינו ורוד ובני"א...רובם לא אנושיים! נמאס לי להרגיש שאנשים מנסים לנצל ו"לדפוק" אותי בכל צעד ושעל, נמאס לי לתת, נמאס לי לעבוד, אני מרגישה שכל מי שאני שבסביבה שלי רק מחפש להוציא ממני משהו איכשהו. אין גבולות, ואני מרגישה שאני על הסף....גם הזוגיות, בן-זוגי אינו כ"כ מתחשב ולא משנה כמה אתן ואעשה, לעולם לא אהיה מספיק טובה, תמיד יהיה לו מה להתלונן, ואני קורסת כבר. אין לי כבר כוחות להתמודד, אין לי משאבים כספיים או של זמן להשקיע בטיפול, מה גם שאין קסמים ותהליך כזה של ריפוי כל הכעס שצברתי לוקח זמן ודי הרבה זמן. אני לא יודעת מאיפה לשאוב עוד כוחות להיות סבלנית לאנשים, אני כבר יומיים לא מפסיקה לישון, וגם לא רוצה להפסיק,, רק מה....הסיוטים הם מנת-חלקי מזה המון שנים. בקיצור, לא יודעת למה אני שואלת כאן, ולא יודעת אפילו מה אני שואלת, מלבד איך מתמודדים??? אולי אני לא בנויה לעולם הזה...

נמאס לי שלום, אינני ד"ר לא ברפואה משפחתית ולא בפסיכולוגיה. כבעלת תואר בפסכולוגיה אני מאמינה שאת גם יודעת שהרבה הרופאים לא יכולים לעזור לך אלא רק את לעצמך. קחי עולם מחורבן זה באיזי. הרגשתך זהה להרגשתם של 90% מהאוכלוסיה אם לא 100% גם למי שיש נמאס מכל מה שאת מתארת וגם למי שאין מרגיש את אותו תסכול אינך לבד במאבק עם מציאות זו כולל כל אלה שמייעצים לנו איך אפשר לפתור את בעיותינו. באשר לתרופות חוץ מלהזיק וליצור תלות הם לא יועילו בדבר. נסי לנפנף מעלייך כל מי שמפריע לשלוותך כולל בן זוג, ילד או כל קרוב משפחה אחר חיי את חייך כפי שאת אוהבת אותם ואל תשברי את ראשך במה יהיה ואם את עושה טוב או לא טוב. צפצפי על העולם כפי שהעולם מצפצף על כל אלה שמרגישים חרא וכואב להם. בהצלחה.