שתיקות מוציאות אותי מדעתי

שלום, אני בקשר עם מישהו כבר חצי שנה (גילי 30) ויש דבר שמאוד מפריע לי לגביו: האיפוק והשתיקות שלו: יצא לנו כבר מס' פעמים להיות באירועים חברתיים כגון: מסיבת על האש אצל אחותי, חנוכת בית של זוג חברים שלי ועוד.. מוציא אותי מדעתי שאחרי ערב דינמי (של שיחות, צחוקים, אוכל טוב וכו'..) ולאחר שאנו עוזבים את המקום - הוא לא אומר מילה על מה שהיה, לא בדרך הביתה ולא למחרת ולא בכלל. אין שום עיבוד של החוויה שעברנו (מצידו), הוא לא אומר נהניתי/לא נהניתי, לא מביע דיעה על שום אדם/דבר שהיה באותו ערב. מעין תחושה שזה בכלל לא התקיים. לדוגמה, אתמול אחרי מפגש חברתי הוא פשוט שתק מהרגע שנכנסנו לאוטו ועד שהסעתי אותו לביתו (אורך הנסיעה 25 דק'). זה לא נורמלי בעיני שכל מה שהיה לו לומר לי הוא 2 מילים: "לילה טוב". הרגשתי נורא! מעין תחושה של זרות, כמו נהג מונית..אפילו עם נהג מונית שעולים איתו ברכב- מקשקשים כמה מילים.. אני מרגישה שאין לי פרטנר אמיתי, אני מרגישה שאני לא באמת מכירה אותו. איך מכירים אדם? כששומעים את דעותיו בנוגע למה הוא אוהב, מה לא, למי התחבר, למי לא, מה דעתו על איקס דבר שנאמר בשיחה וכו'..ולי אין את זה איתו. גם כשניסיתי לדובב אותו ולשאול אותו שאלות כגון: "היה לך נחמד"? הוא עונה: "היה נחמד" עם ניגון בקול של נקודה סוף פסוק. כלומר הוא נותן לי תחושה שהוא לא רוצה לדבר על כך. גם במפגש החברתי עצמו, אני מרגישה שהוא עוטה עליו מסיכה. הוא מאוד מאופק, מכונס בתוך עצמו אבל חשוב לציין שהוא דרוך ועירני מאוד בקשר למתרחש בשיחה. הוא מעדיף לקחת חלק בתור "צופה" ופחות בתור "פעיל". שכלתני בטירוף, ממעט מאוד במילים, שוקל מילים, לא מתקלף, לא משתף, לא נחשף, לא אומר שום דבר אישי, כמעט ולא אומר משפט שפותח במילה "אני". יש לי תחושה כאילו שום דבר לא נוגע בו, כאילו יש סביבו חומה ענקית. החברים שלי מסביב כולל בני זוגם (וחלקם בני זוג יחסית חדשים) משתפים, מדברים, מספרים על הצלחות וגם מגלים חולשות..בקיצור בני אדם!! והוא..עם מבט של צופה מהצד יוצר אצלי (וגם אצל כמה מחברי) תחושה לא טובה של ניצול (כן, עד כדי כך!!!!..) ומדוע? כי בסוף ערב כזה הוא יודע עלי ועליהם המון דברים אינטימיים ואישיים ואנחנו בעצם לא יודעים עליו כלום. מה גם, שבגלל שהוא לא מדבר ואנחנו כן..הוא כביכול מעניק לנו תחושה שהוא מעלינו ואנחנו פשוט קשקשנים.. לדעתי השתיקות שלו והבחירה לא לדבר או למעט בדיבור הן מכוונות ומאוד מודעות אך לא ברור לי למה הוא עושה זאת. חשבתי על 2 סברות אפשריות: האחת, אולי הוא פגוע ויש לו צלקת גדולה מעברו ובעקבות כך אין לו אמונה באדם באשר הוא והוא מעדיף להשאיר את הקלפים אצלו. השניה, דווקא האיפוק שלו גורם לי לחשוב שמסתתר בתוכו אדם מאוד כעסן ורגזן ואולי אפילו אלים מילולית. כי זה לא נורמלי להתנהג כך.. בלי שום קשר או עם קשר, ברמה האישית ביני לבינו אני יכולה לומר שאני מכירה אותו כבר חצי שנה אך הרבה פעמים שואלת את עצמי מי הוא באמת. אני חשדנית מאוד כלפיו וחשבתי לא מזמן שהבעיה היא בי אבל אין לי ספק שרף החשדות שלי עולה כי הוא בעצם לא מרבה לדבר על עצמו ולומר אמירות אישיות. קשה לי להתנהל עם טיפוס שכזה. אשמח להתייחסותכם.

תראי,הסיפור שלך נשמע לי מאד מוכר.אני יצאתי עם מישהו ממש דומה לבן זוג שלך במשך שנתיים וקצת. גם אני חשבתי בהתחלה שאני קשקשנית וניסיתי להבין מה הבעיה שלי לשתוק לפעמים (מרוב שהוא שתק כל הזמן). אבל אז הבנתי,יש טיפוסים כאל , שהם פשוט כאלה בלי סיבה מיוחדת והדבר היחיד שיש לנו לעשות הוא להחליט האם ככה אנחנו רואות את הזוגיות שלנו או לא. לי אישית זה לא כל כך הפריע ולמען האמת קצת לקחתי מהשקט הזה שלו איתי אחרי שנפרדנו ואני חייבת לציין שזה ממש לא רע. לא תמיד חייבים להגיד משהו באירועים חברתיים רק כדי להגיד ולפעמים,אם תסתכלי על עצמך לרגע,את תראי שלא תמיד את מרגישה בנוח להגיד. אני יוצאת כרגע עם מישהו ויוצא לנו ללכת למסיבות בית (אנחנו סטודנטים).אני מסוגלת להגדיר את עצמי כבחורה ממש חברותית , אבל מסיבת הבית הראשונה שהיינו בה יחד הייתה סיוט אחד ארוך ומתמשך. לא הצלחתי לדבר שם עם אף אחד,כולם שיעממו אותי למוות.ואתמול, מסיבה אחרת, אנשים אחרים,שגרמו לי לרצות לדבר איתם. אם לא טוב לך אחרי חצי שנה עם הבחור ואת מרגישה לפעמים שאת לא מכירה אותו,אז אולי באמת משהו לא מסתדר.אני הייתי הולכת ומדברת איתו על זה,מה כבר יש לך להפסיד.