תסכול מתמשך

שלום, הנני אשה נשואה + 1, בת 35 אקדמאית. עקב נסיבות חיים שונות, לא עסקתי בגילאים הרלבנטיים שבהם אנשים בונים את הקריירה המקצועית שלהם בבניית קריירה משל עצמי. תחת זאת, עסקתי ב"צבירת תארים" חסרי שימוש ובזבזתי למעשה את העזור בין 20 ל- 30 בלימודים ולא בהתברגות בארגון כלשהו ורכישת ניסיון ומקום עבודה. כיום יש לי מקצוע ולאחרונה אף מצאתי בו עבודה, לאחר מספר שנות אבטלה מתסכלת. במקום לשמוח שמצאתי עבודה אני עוד יותר מתוסכלת. אני מביטה לאחור ושואלת את עצמי היכן היתי אז, היכן בני גילי היום מבחינה מקצועית? כאמור בתחילת הודעתי לא היתי פנויה לכך עד כמעט אמצע שנות העשרים שלי. למעשה התחלתי ללמוד בגיל 23 ללא כיוון ממשי. המתסכל אותי הוא שאינני זקוקה למכון להכוונה מקצועית, אני יודעת ב-ד-י-ו-ק מה היתי רוצה והיכן היתי רוצה לעבוד. אך לדאבוני מעט מאוחר מדי. ומי שדבק במיתוס שאם רוצים אין זו אגדה שינסה להתקבל לארגונים מסוימים מעבר לגיל 35 (ודי לחכימה ברמיזה, זה בדוק, לא רוצה לנקוב בארגון הציבורי המסויים שלא מגייס לשורותיו אנשים מעל גיל 35 יהיו מוכשרים כשיהיו נקודה). ראיתי באופן אקראי במקום עבודתי אשה שלמדה איתי בתיכון, באותה כיתה. היא עושה חייל, בדרגה מתקדמת במקום עבודתה, וחשתי קנאה כמו שכתוב במקורות 'קשה כשאול קנאה' הלב שלי נצבט כל כך חזק כשראיתי אותה, לא מקנאה בה על מה שיש לה כמו על מה שאין לי ושיכולתי להיות ושלא באשמתי אלא המקום ממנו באתי, למעשה עיכב אותי. אני מתעסקת כל היום ברחמים עצמיים, בתסכול המתבטא בעצבים פיזיים ממש. פתאום בא לי לבכות מעצבים כשחולפת בי מחשבה של היכן הם והיכן אני..... כואב לי כי יש לי פוטנציאל, יש לי יכולות וכישורים רבים לדעתי. חברה טובה שלי הגדירה זאת כ"אריה בכלוב". מה שכואב לי זה מה שאני יכולתי היתי להיות אלמלא....ולו היתי נולדת למקום "רגיל" סה"כ מקום רגיל, עם מינימום דרישות של נורמאליות. בניתי את עצמי לאט, ללא הדרכה, עם דימוי עצמי מעוות שלא באשמתי, והיום הגעתי לאן שהגיעו אנשים בגילי כעשור שלם. 10 שנים של איחור. אני היום בת 35 עם הישגים שהיתי צריכה להשיג בגיל 25 ועם מחשבות שהיו צריכות להיות לי בגיל 25 על מנת להגשים את עצמי... כיצד להתמודד עם העצבים האלה והרחמים העצמיים האלה, כיצד לנתב את עצמי מכאן? תודה וסליחה על האורך

אני בת עשרים פלוס וכולי אכולת קנאה לכל חברי המסיימים תואר כעת ויתר חברי בעלי התואר השני, והיתר - שלומדים לדוקטורט. לבי נצבט כשאני פוגשת אנשים שמספרים לי שסיימו את כל החובות הלימודיים שלהם והם בדרך לקבלת התואר המיוחל. כל הזמן עוסקת ברחמים עצמיים. התחלתי ללמוד, עזבתי באמצע. ואת שנות הלימודים שיכלו להיות לי "בזבזתי" על ניסיון ממשי בתחום המקצועי וכעת אני מרגישה תקועה, אני יודעת שלא אוכל להתפתח בלי תואר. את קוראת לזה "צבירת תארים חסרי שימוש", מעניין. מכירה כאלה שאומרים את זה. אך האם היית מוותרת עליהם? המצב לא קל בשום צורה, גם עבור האקדמיים וגם עבור אלה שבחרו לא ללמוד. כי אצל חלק מאלו שבחרו לא ללמוד אלא להתפתח בתחום המקצועי תקועה המחשבה של "מה היה אילו אם היה תואר" - לאילו מחוזות היה ניתן להגיע. ולאלו שיצאו מהמוסד האקדמי אל הכלום, מדגדג לדעת מה היה קורה אילו לא היו לומדים. מדגדג לי הידע, אני צמאה להשכלה גבוהה. וזה גם חשוב. אבל להרשם עכשיו מחדש וללמוד ארבע שנים? ממה אתפרנס? אעזוב את כל מה שהשגתי עד עכשיו בשביל עבודות מלצרות? אני שואלת את עצמי את זה כל פעם מחדש. כי בתחום שלי גם אין הרבה מוסדות השכלה ראויים באיזור המגורים שלי, זה דבר שמצריך בין היתר לעבור דירה בשל המרחק הבעייתי. אז כל זה רק מתווסף ויוצר מצב בעייתי יותר. תשאלי את עצמך בשביל מה הלכת ללמוד. אני לא יודעת מה הלכת ללמוד, אבל אולי את צריכה להמשיך לבנות את עצמך בתחום הזה, גם אני התחלתי ככה, דחפתי את עצמי והרבה. לאחר תקופה ארוכה של אבטלה המשכתי לדחוף, השגתי עבודה, קצת מפה, קצת משם. ובניתי קורות חיים. אני עובדת לרוב באופן עצמאי, אולי את לא צריכה לעבוד כשכירה, תחת ארגון מסוים, אולי את צריכה לפתוח עסק משל עצמך, באמצעות הידע שרכשת ועוד.