אמון

שלום אני נשואה כ- 5 שנים יש לנו 2 ילדים תמיד חשבתי שבעל זה החבר הכי טוב שאיתו אפשר לדבר על הכל כולל מה שמציק אבל די בהתחלה הבנתי שזה לא נכון בהתחלת הנישואים כל דבר שאימו או אחותו אמרו לי ונעלבתי הייתי מספרת לו והוא היה מצדיק אותן ומעבר לזה היה גם מוציא אותי הלא בסדר לדוג' אם אימו היתה אצלנו בבית בייביסיטר ועל הדרך מסדרת את הארון בגדים או השידה בחדר השינה שלנו הייתי אומרת לו שלא נראה לי שיכנסו לנו לחדר וכל שכן לפתוח ארון, שידה?????? הוא היה אומר לי שאני לא יודעת להעריך עזרה לפעמים הבנתי, שהיו דברים שדיברנו עליהם וחשבתי שזה רק בינינו, שהוא סיפר לאחותו/לאימו בנוסף, בתחילת הנישואים היתה לנו בעיה בקיום יחסים והייתי בוכה הרבה, וגם אח"כ כשלקח לנו זמן להכנס להריון הייתי בוכה הרבה, הרבה פעמים בכיתי בשקט וכשהוא קלט שבכיתי לפי העיניים הוא היה איכפתי ושואל למה בכיתי היום אם אנחנו רבים על משהו ואני בוכה הוא לא מתייחס הוא אמר שכבר פיתח חסינות נגד זה למה כשאני בוכה אי אפשר לקבל איזה חיבוק מנחם? יחס כלשהו? אנחנו כבר לא מדברים יש שגרת עבודה, ארוחת ערב, השכבת הילדים לישון ונרדמים מול הטלוויזיה אני לא מרגישה שאני יכולה לשתף אותו בלחצים, פחדים, חששות, התלבטויות, אני מפחדת בכלל לדבר איתו על דברים שמעציבים אותי ואני כבר לא מעיזה לבכות לידו, אני לא מרשה לעצמי להחצין רגשות איתו כדי לא להיפגע וגם כדי שהוא לא יחשוב שאני לא אוהבת אותו ולא טוב לי איתו כל זה גורם לריחוק וכבר אין לי אפילו חשק לקיים יחסים כי אני אפילו מתביישת להגיד מה טוב לי ומה לא זה פשוט "טכני" וכרגיל כואב ומוציא את החשק מה צריך לעשות כדי שהקשר ישרוד? תודה