דילמה מוסרית

מדובר באדם דכאוני כל ימי חייו שלמרות שמצליח לממש באופן מרשים את הפוטנציאל התעסוקתיוהחברתי שבו בשל כישוריו הרבים, לא מוצא כל משמעות אמיתית לחייו עד כדי מחשבות ממשיות לסיומם. לאדם זה מציעים שוב ושוב להקים משפחה או לפחות להביא ילדים לעולם ושוב הרעיון האבולוציוני הזה לדור ההמשך שלטענת כולם 'טבוע ממש בגנים' ולכן עשוי להוות את המשמעות האמיתית שעד כה נסתרה מעיניו. שאלתי היא האם נכון לממש את האידאה הזו כי אולי בה באמת צפון האושר (יש לציין שהאדם טופל בכל גישה אפשרית במשך שנים רבות) מתוך מניעים אגואיסטים? האם אין בכך הימור מוסרי שאולי יחליט בכל זאת לסיים את חייו וישאיר אחריו תילי יאוש- דור חדש של מיואשים? האם בסרוב להביא ילדים במקרה זה אין למעשה אקט מוסרי שלא זוכה מספיק להערכה בקרב בני האדם- היינו מניעת סבל נוסף? האם הבאת ילד לעולם כלשעצמה היא סוג של אקט שנועד בעצם לנחם על הבדידות והיאוש הקיומיים שהנם נחלת הרבה אנשים. כמה אנשים באמת עושים את זה מטעמים אחרים...?