הרמת גבות

אני גרושה וחיה עם בן זוג 15 שנה, מתוכם 13 שנים גרנו בנפרד.עבדתי בדירתי כעצמאית והוא פנסיונר (לי 3 ילגים ולו גם והייחסים כולם עם כולם מצויינים). לפני כשנתיים עברתי לגור עמו והפסקתי את עבודתי, עד אז היו יחסנו נהדרים עם המון אהבה ,אבל מאז המעבר, החלו להשתנות דברים. הלשון שלו החלה להשתחרר בכל מיני ביטויים שמעולם לא היו קודם לכן נמו: בתורה כתוב שגבר יכול לקחת יותר מאשה אחת אז אני רוצה אשה פה ואשה שם... ועד אמרי שפר פוגעים ומעליבים. לאחרונה הוא גולש באינטרנט באתרי הכרויות. וכששאלתי אותו אם הוא מחפש ריגושים ורוצה שנפרד הוא עונה שהוא אוהב אותי, שלא אלך, שהציפיה באתרים מרגשת אותו אבל כאן הוא נעצר. הוא לא יוצר מפגשים או שיחות, ומהכרותי אותו שנים כה רבות אני יודעת שהוא אכן איתי. אבל כל הזמן יש לי תחושה של חוסר שקט.כשאנחנו הולכים יחד ברחוב המבטים שלו בנשים בוטים ומפשיטים. לטענתו אני לא צריכה להתייחס לכל דבר : ככה אני והעיקר שאנחנו יוצאים וחוזרים יחד. הייתר לא חשוב.זה לטענתו. אני משתדלת לתת לו מרחב,לפנק אותו ולמלא מאוייו, אבל אני מוטרדת.אולי בגלל הגיל- 55- וההורמונים אני נעשית מאוד רגישה ופגיעה והזוגיות בפלונטר.מה דעתכם? תודה.

כתבת משפט חזק. הפער בין מציאות לשאיפות. וכנראה שכאן טמונה הבעיה .שכן הוא קובל תמיד על על תיפקודו הלקוי לכאורה שהולך ופוחת עם השנים (הוא סכרתי עם אינסולין ולי האמת לא מפריע הכל בסדר).אני מאוד מינית ומעודדת אותו עם המון רגש וסבלנות (במקצועי אני מעסה) -באומרי לו שלמרות הגיל הוא מתפקד מצויין.אנחנו גלויים מאוד אחד עם השני ובאחת השיחות שאלתי אותו אם הוא מקנא לי. תתשובתו הייתה מידית -לא --אבל את כן.נכון עניתי כי אתה נותן לי את כל הסיבות לקנא ולכן אין לי שקט נפשי וכל הזמן מוטרדת. (מטיבעי אינני קנאית ולוקחת דברים בסבילות ובהבנה שככה זה וזה בסדר וטוב לי עם זה.)אבל הוא גורם לי בהתנהגותו לשינוי בהתנהגותי וזאת לא אני. אגב תודה על ההתיחסות המהירה ,יישר כח.