חמותי ואני

שלום, אני ובעלי בשנות ה-30 לחיינו, הורים לתינוק בן ארבעה חודשים ומתגוררים ביחידת דיור מתחת לביתם של הוריו. עברנו להתגורר שם מעט אחרי שבננו התינוק נולד. היחסים שלי עם ההורים של בעלי תמיד היו טובים, היה כבוד רב והבנה ביננו. לא חששתי כלל מהמעבר לגור לידם, כי הכרתי אותם כאנשים "זורמים" ולא מעיקים. מאז שבננו נולד ועברנו לגור בסמוך אליהם אני מוצאת את עצמי מאוד פגועה ונעלבת מהיחס של חמותי- ציפיתי שבגלל שאנחנו גרים קרוב היא תעזור לי פה ושם בטיפול בתינוק, שתציע עזרה וסיוע באופן כללי, מכיוון שהיא לא עובדת. להפתעתי היא מעדיפה להעביר את זמנה הפנוי במסעי קניות ובמנוחה בביתה, היא לא מתעניינת אם אני זקוקה לעזרה, ויתרה מכך- היא מעירה הערות, מעבירה ביקורת על איך שאני מטפלת בנכד שלה, מגיעה אלינו בלי לדפוק בדלת בדיוק ברגעים הכי לא מתאימים ובעיקר מעיקה עלי מאוד... מה שהכי פוגע בי היא העובדה שהיא לא עובדת, פנויה לחלוטין, אך בכל זאת לא מעניין אותה לעזור לנו אלא רק להנות מהנכד שלה לכמה רגעים כשמתחשק לה, ולעזוב בנוחיות לעיסוקים שלה. אמא שלי חולה וגרה רחוק, ולכן אני לגמרי לבד בהורות החדשה הזאת, ומאוד קשה לי. ניסיתי לחשוב האם הציפיות שלי מחמותי מוגזמות, אך נראה לי שזה לא מוגזם לצפות ממנה לקצת עזרה פה ושם- היא לא מציעה בכלל! ואני מתביישת לבקש. הגעתי למצב שאני בכלל לא רוצה לבקש ממנה כי אני כל כך כועסת ומאוכזבת- אני לא סומכת עליה בכלל. אני נמצאת במצב שבו אני מאוד נפגעת מההתנהגות הזו, אבל אין לי האומץ להגיד לה שום דבר, בגלל שאני מפחדת לפגוע בה, אני מפחדת שהיא לא תבין נכון את הדברים. אני לא רוצה לערער את היחסים בינינו, אני צריכה עוד לגור אצלם בשנים הקרובות. אני בולעת את כל ההערות שלה, שבשבילי הם עלבונות (איך היא מעיזה להגיד לי איך לטפל בבן שלי כשהיא אפילו לא מציעה לעזור בזה), סופגת ושותקת. מדי כמה זמן הכל מתפרץ - על בעלי כמובן, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. ביקשתי שלא יגיד לה דבר בכדי שלא תיעלב, כי אני יודעת שהיא מאוד רגישה. אני לא יודעת מה לעשות, איך לצאת מהפלונטר הזה? ברור לי שאני אצטרך לדבר איתה מתישהו, אבל אני דוחה את זה בגלל כל האמור לעיל. אשמח מאוד לכל עזרה מקצועית.