שבלונה תמידית של חיים=דכאון דכאון דכאון

החיים שלי הם כלא. כלא של עצמי . כלא של מסגרת חיים. הכל אותו דבר. אני בקושי יוצא מהבית. איין לי לאן ללכת. יש לי חרדת דרכים והמצאות בדרכים גם שאני חושב ללכת למישהו אני נסוג. אני חושש שלא יהיה על מה לדבר. לפעמים אני משתתק. כי איין לי חוויות חיים. ואני מרגיש אפס ולא מעניין ולא שווה שום דבר. ושאני בטח אדכא את מי שאני אהיה איתו אני מסוגר לאחרונה הרבה עים המחשב בטענה העצמית שהכי טוב מחשב ואיתו הכי קל לדבר עם אחרים וזה תוקע אותי בבית. וגם בטח חושב שאם אפגש עם מישהו אז יהיה משעמם ...(על פי ניסיון העבר)..כי איין לי חוויות חיים בקושי את תל אביב אני מכיר. לא עשיתי כלום בחיים. לא הייתי בצבא. לא הייתי בהודו או בתאילנד . לא נזרקתי שם כמו כולם. לא גידלתי ראסטות. אני לא מגניב. אני מדוכא. בכלל אחרי העבודה אני עולה הביית רוצה רק לישם את הרגליים על המיטה . אחרי זה איין לי כוח לצאת. חושב שזה טוב בשבילי אבל בודד לי מאוד. ואני נעשה עוד יותר מיואש ומדוכא. איין כלום בעיר שלי . אוכלוסיה שזרה לי. העיר ערסית מדיי לי . אני רוצה לטייל בתל אביב אבל פוחד להסתובב לבד. לא יודע לאן ללכת . כבר חודש לא נפגשתי עם מישהו פגישת חברות. עבודה הבייתה מפעל מוגן אנשים חולים אנשים חולים =דכאון דכאון דכאון מדכא אותי. מדכא לי את הנשמה לא יכול לצאת מיזה. הכל ניראה לי מפחיד לנסות לצאת לבד. וקצת רחוק. עבודה ממררת את חיי...שיגרה משעממת. אנשים חולים . מראות קשים פשוט לא יכול לסחוב יותר. לא יודע אייך מתחילים מחדש. אבא מתיש אותי. פשוט מתיש. צריך לדאוג לו בכל מיני מובנים ואיין כוח איין לי כבר כוח רוצה למות לגמור את החיים איין להם טעם אני לא נהנה בהם בכלל

תודה רבה דוקטור יוסי. אתה בטח מתכוון לצירלקס?