לא מוצאת את עצמי...

היי, אני בחורה בת 20 הנמצאת ממש לפני שחרור מהצבא. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל..אני מרגישה שהחיים שלי פשוט דפוקים מכל הבחינות. גדלתי במשפחה די דפוקה ולא נורמטיבית, ההורים שלי פשוט שונאים אחד את השני ועדיין חיים ביחד וכל החיים זה לחיות בתוך אזור מלחמה שנקרא "בית"כל היום צרחות וקללות. בנוסף לכך אמא שלי לא בריאה בנפשה עקב דברים שעברה במהלך החיים ומהיחסים הגרועים עם אבי (שמקלל אותה כל החיים)שגרמו להדרדרות במצבה ובמצב המשפחה. אני לא מרגישה שאי פעם הייתה לי בכלל אמא כי היא כבר לא בן אדם נורמלי היא משתלבשת מוזר, מדברת בצורה לא עניינית עושה דברים לא הגיוניים נראה לי שיש לה סכיזופרניה כי כל הזמן יש לה פרנויות על זה שרוצים לגנוב לה או קונספירציות למיניהן. אף פעם לא יכולתי לדבר איתה על החיים שלי אני בכלל לא מספרת לה כלום על עצמי ואין בינינו כל כך קשר. אני חושבת שזה מה שדפק אותי מבחינה חברתית, אני תמיד מרגישה שונה מאנשים בגלל שבאתי ממשפחה כ"כ דפוקה אני כל הזמן משווה את עצמי מול אנשים אחרים ורואה את עצמי כנחותה,כשונה כי הם באו ממשפחה נורמלית ואני לא..אני מאמינה שבגלל זה קשה לפתח קשרים. אף פעם לא היו לי חבורת אמיתיות, היו לי הרבה חברות אמנם היה הרבה רכילות וקנאה בחבורה אבל בסה"כ היו לי חברות שיצאתי איתם וצחקתי איתם וסיפרתי להם דברים.לפני 4 שנים היה לי ריב גדול עם כל החברות שהיו לי אז (גיל 16) ומאז התנתקתי מכולן, בדיעבד גם הבנתי שהם היו חרא של חברות כי הם בעצם נידו אותי מהחבורה. נותרתי רק עם חבר שלי שממש תמך בי ועודד ועזר לי. זה גרם לי למשבר גדול כי תמיד היו לי דכאונות ורגשי נחיתות והניתוק מכולם רק הגביר את הרגשות האלו. נשארתי רק עם חברה אחת וחבר שלי. אחריכמה זמן הכרתי חברים חדשים ונהיינו ממש חבורה,הייתי לפני הגיוס ועשינו הכל ביחד נסענו למקומות בילינו ונהנינו ואז התגייסתי והתחלתי טירונות והם המשיכו להיות חבורה ולצאת ביחד ולאט לאט הם שכחו ממני. אחרי שסיימתי טירונות ממש הרגשתי שאני כבר לא חלק מהחבורה פתאום הם התקרבו וניהיו מגובשים יותר ואני נהייתי אאוטסיידרית, היה להם יותר נושאי שיחה משותפים, יותר חוויות משותפות כי בחודש שהייתי בטירונות הם יצאו בלעדיי והתקרבו יותר. ועם הזמן הרגשתי יותר את הריחוק הם התחילו גם לצאת בלי לקורא לי..הרגשתי שהם פשוט לא חברים אמיתיים וזה באמת היה ככה איזה מין חברים אלה שבגלל חודש שלא הייתי איתם שוכחים ממני. ובכלל אף פעם לא הייתי אחת שיש לה חברים טובים,אף פעם לא היה לי כוח להשקיע בחברים ולהכיר חברים. אחרי שהתרחקתי מהם נשארתי רק עם חבר שלי אבל לפני כמה חודשים הוא החליט שהוא לא רוצה אותי יותר..פתאום בא לו פסק זמן הוא מעדיף לצאת עם חברים שלו במקום להיות איתי ואני ממש מרגישה שהוא כבר לא רוצה אותי יותר למרות שהוא טוען שהוא אוהב. היינו ביחד 5 שנים וכנראה שהוא מרגיש שהספיק לו, שהוא רוצה לראות עולם למרות שהוא עדיין אוהב. זה היה פשוט הגב ששבר את גב הגמל- אני לפני שחרור בלי חברים בכלל, בלי חבר, אין לי מפשחה נורמלית ותומכת מה אני אמורה לעשות? איך אני יכיר חברים חדשים? אהבה חדשה? איך אני ימצא עבודה ויתחיל בלימודים בלי מישהו שיתמוך בי ויעזור לי, בלי מישהו להתייעץ איתו?? זה פשוט להתחיל את החיים לבד וזה כ"כ קשה. אני כל הזמןרוצה לצאת למסיבות, לסוע למקומות אלב אין לי עם מי כי נשארתי לבד.אני בדכאונות ואני לא ידועת מה לעשות. מבקשת עזרה!

אפרת שלום, את מתארת במכתבך שאת נמצאת בסוג של מצוקה רגשית וחברתית, יש לי מספר דברים לומר לך ןכדאי שתפנימי זאת לתודעה שלך. ראשית את ממש לא לבד, יש עוד אלפי משפחות שמתוארות כמו משפחתך,קללות,ריבים,חוסר עניין בין ההורים,גניבות ועוד,,, יש אצל כולם, לגביי אימך אין לה שום סכיזופרניה לדעתי כי עיקר המחלה הנפשית נגרמת שישנם קולות או פחדים לא מובנים במציאות המשפיעים אובייקטיבית על האדם, אני מאמין שיש לה פשוט רגישות גבוהה המלווה בלחץ נפשי מבית, אני מוכן להתערב איתך שהיא לא ככה בחוץ!!! ולגביי האבא יש הרבה גברים מתוסכלים, דעתי האישית לגבייך היא לא ללמוד את דפוסיי ההתנהגות של ההורים, את זה לא הם נקודה. התקופה שאת כרגע מתארת שעוברת עלייך היא סוג של תקופת מעבר קרי, יציאה ממסגרת למסגרת חברתית זה נורמאלי. דיברת על חברים וחברות אני אומר שאם את משדרת להם בלבול ומצוקה שעדיין נובע מחוסר בגרות נפשית עוד מהילדות המוקדמת הם פשוט קולטים זאת ואז נמנעים ממגע או קשר בהווה או בעתיד, אף אחד לא רוצה לחוות את הבעיות של אדם אחר במיוחד חברה צעירים וזה בדוק. טיפ אישי: שתצאי מהצבא ישר תמצאי עבודה קודם כל,אח"כ תצאי לבלות ובמקביל תלמדי לאיזה תואר שמתאים לך, ואז תשכחי את כל הצרות תכירי בחור נחמד ותעופי מהבית השלילי.

אני מרגישה שאני מתקשה לפתח קשרים כי אני לא יודעת איך. יש לי כמה חברות מהצבא אבל אני מאמינה שהקשר יתנתק עם הזמן כי אני לא יודעת איך לפתח חברויות אני לא שומרת על קשר, אני לא משקיעה וזה גורם לאנשים להתרחק. כנ"ל גם לגבי בנים, החבר שלי היה החבר היחידי שהיה לי כל החיים והיינו 5 שנים ביחד שזה המון זמן, אני לא יודעת איך לפתח קשרים עם בחורים אני לא אחת שהיו לה ידידים. אני אמנם בחורה יפה ותמיד אומרים לי את זה אבל משהו באופי שלי גורם לבנים להירתע ממני אני חסרת ביטחון ולא מאפשרת לאנשים להתקרב אליי אני מאוד ביישנית ליד בנים ולא יודעת איך לדבר איתם.אני שנראות הרבה פחות טוב ממני וחכמות ממני שמצליחות יותר עם בנים ואני פשוט לא מצליחה להבין מה כל כך דפוק, מה אני משרדת שגורם להם לא לרצות? גם אם מתחילים איתי אני לא אחת שיודעת לזרום ולדבר אז בלי שאני שמה לב אני מתנהגת מגעיל וזה מה שדוחה אנשים.