אמא אני והצבא

היי אני נערה בת 18 וחצי ואני בת שירות לאומי. אני רוצה בסוף השנה להתגייס לצבא. הבעיה היא שאמא שלי ממש מתנגדת לכך, אני מבינה שהכוונות שלה טובות והיא בסך הכל ממש דואגת שיקרה לי משהו- יש לי מורסה ואני צריכה לשמור על הגיינה אז היא ממש בטוחה שבצבא זה יחזור לי. היא דיי התפרצה עלי היום בטענה שאני פוגעת בה ולא אכפת לי ממנה ושאני אשאיר אותה לבד ואני כפוית טובה והיא הקריבה את חיי למעני ובגללי היא לא התחתנה שוב- בקיצור הרבה מאוד האשמות כלפי (היו לה חיים לא קלים כאם חד הורית אבא שלי לא היה איש טוב ואני מבינה שלמרות שעברו שנים עדיין זה מכאיב לה) וגם טיעונים נוספים כמו: "את רוצה צבא רק בשביל המדים" "לא אכפת לך מכלום" "את תפסיקי ליהות דתייה שם" "את תבכי שם ותסבלי שם כל הזמן ואני (כלומר אמא שלי) לא אוכל להציל אותך" וכו.. הבעיה היא שאני לא מצליחה להרגיע אותה והיא ממש מקשה עלי נפשית ורגשית, אני יודעת שבסופו של דבר אלו החיים שלי ואני חייה אותם ולא היא לכן עלי לעשות מה שבעיני נכון ולא לתת לה לקבוע בשבילי- אבל מכאיב לי שאין לי תמיכה ממנה. הייתי רוצה שהיא תאמין בי, הרי בכל כך הרבה דברים היא האמינה בי, אז למה עכשיו לא? אני חוששת שמא היא צודקצ השאלה שלי היא איך להתמודד עם המצב הזה? אמרתי לה כבר מה אני מרגישה וחושבת אבל היא מבטלת את זה בהינף יד.. האמת היא שגם אני מפחדת מכל העניין הזה של הגיוס אבל אני רוצה את זה יותר מאשר שאני מפחדת אז אשמח גם לעצה בנוגע לאיך אוכל להרגיע גם את עצמי.. המון תודה, ושבוע טוב.

רק רציתי להוסיף שהיום כתבתי לה מכתב ושמתי אותו בזר פרחים ונתתי לה. התגובה של אמא הייתה מאוד מאכזבת ומכאיבה - היא חיבקה אותי חיבוק קצר ומהיר וקראה את המכתב איזה כמה דקות שלמות אחר כך ישר אמרה שהיא לא מסכימה איתו והמכתב שלי היה ממש מבין כנה אוהב ומתנצל!! אני השקעתי בו מחשבה ואהבה! ואז היא כבר התפרצה עלי שוב(בדומה לאתמול) היא החלה בשורה של האשמות- "את רוצה להרוג אותי? בגללך אני לא אישן! את רוצה שיקרה לסבא משהו שהוא ישמע על כך? הוא הרי חולה ואת יודעת! לא אכפת לך ממני! את צריכה לעשות שירות לאומי בשבילי הרי אני גידלתי אותך והקרבתי את החיים שלי למענך!! את יודעת שהיו מלא בחורים שלא רצו אותי בגללך??! לא אכפת לך מאמא שלך שתישאר לבד! ואת תסבלי! ויהיה לך ניתוח! ואני לא אוכל להציל אותך בכלל!" בקיצור היא אמרה דברים מהסגנון הזה והחלה לבכות ולומר שכל הרע שלה זה בגללי ובגללי היא בדיכאון.... אין לי מושג איך להרגיע אותה כל שיחה איתה זה כאב לב... כואב לי לראות אותה ככה ועוד יותר כואב כי כל זה אשמתי ואני אוהבת אותה כל כך אני רוצה שהיא תיהיה מאושרת, אבל אני לא רוצה לוותר על מה שאני רוצה לעשות.. אני מרגישה שזה חסר אונים האם אני מתנהלת לא נכון מולה? אני לא יודעת מה לעשות... נ.ב- רק בהחלטה הזאת שלי היא מגיבה ככה בדרך כלל היא נותנת לי חופש בחירה וגם בלי קשר היא אמא מדהימה שבאמת עושה בשבילי הכל! אז למה היא מתנהגת אלי ככה בנושא הזה?