צריכה עיצה

שלום רב, אני צריכה בבקשה עיצה. נדמה לי גם שכתבתי בפורום הזה (או אם יש באתר הזה פורום דומה, אז כתבתי שם) בנושא זה. לפני מספר חודשים הודעתי לבעלי שאני רוצה להתגרש ממנו. לא אפרט כאן את כל הסיבות, אבל באופן כללי, הוא לא עושה לי טוב, הרבה בעיות בגלל שהוא חסר אחריות, גם אמרתי לו שהוא לא יהיה אבא טוב (אין לנו ילדים), וכו'. כמו כן הוא חזר בתשובה זמן קצר אחרי החתונה, ואני יכולה לחיות עם בעל דתי, אבל דתי שפוי ורגיל, ואצלו זה לא היה שפוי ורגיל (כל מיני טקסים והתנהגויות שלא קיימות אצל אנשים דתיים רגילים). גם כאן אין צורך שאפרט. ובנוסף- בגלל שהוא חסר אחריות אז עד היום אין לנו אלבום תמונות של החתונה ולא ראינו וידאו (כל מיני דיבורים של: "מחר, מחר, אני אדאג לסדר את המחשב"... אופייני אני יודעת להרבה גברים, בהרבה תחומים שהם מבינים). ועברו כמה שנים מאז החתונה. גם אמרתי לו, בהקשר של תמונות החתונה, ש"הנה גם אתה לא רוצה להיות נשוי"... בכל אופן מאז הוא השתנה ועובד על עצמו. אבל זה לא מה שרציתי שיקרה. מרגישה שמאוד מעמיסה עליו, וזה כבר נראה כמו ניצול, שאני מנצלת אותו. כל הזמן יש לו את האיום של הגירושין (שהוא ממש לא יודע מה הוא יעשה בלעדיי, יש לו התקפי בכי סביב הנושא), אז לכן אני לא מצליחה להתגרש. ובאמת שהוא השקיע בחודשים האחרונים, וממשיך להשקיע. אמרתי לו שזה יעלה לו בבריאות, ושיפסיק להגזים (אני מתכוונת למטלות בית (שאמנם שנים עשיתי רק אני, כולל קניות ושהייתי סוחבת דברים לבדי באוטובוסים והוא היום עושה קניות ועם רכב)) אציין- שגרנו ביחד כמה שנים לפני החתונה. בקיצור- אני לא יודעת מה לעשות. לא טוב לי איתו, כי מרגישה שהחיים נעצרו ולא מתקדמים לשום מקום. לא חלמתי לחיות עם גבר דתי, מאוד קשה לי עם זה. והוא לא הגיע לכלום בחיים שלו מבחינת מקצוע ודברים כאלה, אז הוא לא רוצה להיות לבד. מרגישה שנשארת איתו מתוך רחמים, כי יש לי עליו הרבה כעסים, הוא פגע בי המון. מרגישה מאוד תקועה. בבקשה עיצה. להישאר עם מישהו שמשקיע? ואם לא- אז איך מתגרשים אם הצד השני כל הזמן מתחיל לבכות ברגע שמעלים את זה?

יערה , קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואתייחס למספר נקודות שאני מוצא לנכון להעיר לך: ראשית , את מציינת עובדה כי גרתם יחד מספר שנים לפני החתונה. שנית,את מציינת כי הפך לבחור דתי מתוך מה שכתבת עולה כי בעלך אוהב אותך מאוד, הוא משתנה והשתנה לטובה, ואת מציינת זאת בפירוט. את גם כותבת שהוא היה, והדגש הוא על, היה , חסר אחריות, וכיום הוא אינו כך והוא אחראי, דואג, אוהב ומסור. הוא עשה ועושה הכל כיוון שהוא אוהב אותך , אחרת לא היה עושה זאת. את חושבת שאת מהווה מעמסה עליו, אולם לאור מה שאת מתארת, הוא וודאי לא רואה זאת כך. מכל מה שאת כותבת אני מסיק את המסקנות הבאות: את הבכי ניתן לפרש כאהבה מצידו, עובדה כי הוא רגיש ופוחד שתעזבי אותו מאחר ואהבתו אלייך היא מרובה. לראייה כי הוא השתנה ועוזר לך. עובדה זו כשלעצמה צריכה להוות עבורך חומר למחשבה,והרי מבן זוג בעל רצון נתינה, אהבה ורגישות, לא נוטשים כה מהר. בנוסף את מציינת כי הוא משקיע בזוגיות הרבה יותר ממה שעשה קודם לכן. את חושבת על גירושין ואני מציע כי תחשבי פעמיים. תמיד תוכלי להתגרש ואף אחד לא יוכל למנוע זאת ממך. הצעתי היא כי טרם מהלך כה סופני, תפנו יחד והדגש הוא על יחד למגשר מוסמך,או ליעוץ זוגי , ואולי שילוב של שניהם יחד. אני מציין, שניכם יחד, כי אז דרך הגישור והייעוץ, הוא יבין יותר את המצב לאשורו, וייתכן כי גם ראייתך תקבל מימד אחר. תוך כדי הגישור, או הייעוץ הזוגי, גם הדברים והנושאים במחלוקת,ילובנו וירככו את ה"עניין",כך שגם אם תתגרשו בסופו של דבר,תתגרשו בכבוד וכל ה"עניין" יקבל מימד אחר. אין זה מתפקידו של מגשר להחליט עבורכם כל החלטה, אולם הוא יכול להבין את המצב , לשקף את שניכם, ותוך כדי כך, להגיע להבנות, והכל בהתאם לרצונותיכם והסכמותיכם ההדדיות. גם היייעוץ הזוגי תורם מאוד, אשר על כן, וכן בליקח בחשבון גם את העלויות הכספיות שאינן כה גדולות, לשלב בין שני התחומים והכל, על מנת להגיע לתובנות מנקודת ראייה אחרת. אולי גם את תשני את דעתך ותחליטי בסופו של דבר, כן להישאר בזוגיות, אולי לא, אך לכל הפחות תדעי כי עשית את הכל, למענך וגם למענו. בברכה, מוני

היינו בפגישה אצל פסיכולוג שנינו ביחד, ואני גם הייתי לפני כן בפגישה איתו לבדי, אבל בעלי לא הסכים להמשיך, אמר ש"אנחנו לא צריכים את זה". מרגישה שאני חיה ב"זיוף" כבר המון זמן, כי הוא ביקש ממני להפסיק לדבר על גירושין. ואני שותקת, מעמידה פנים, וזה עושה לי לא טוב.