מקווה שזה המקום הנכון...

לא יודעת אם זה המקום לדבר על הדברים שלי אבל אולי אם ארשום את זה יקל עליי טיפה אני בת 24,אקדאמית,מנהלת באחת הרשתות,הכל טוב ויפה אבל מה שקורה בפועל הוא לגמרי רחוק ממה שנראה עליי נתחיל עם המשפחה.מאז שאני זוכרת,היחסים בין ההורים שלי קשים מאוד,ריבים אין סופיים חלקם רציניים וחלקם הם ממציאים יש מאין,אבי מובטל כבר 20 שנה,הוא בן 53 בסך הכל,מאז שפוטר לא היתה בכוונתו לחפש עבודה או להכניס שקל הביתה,אימי אישה אקדמאית שמפרנסת את הבית לבד עם כל הכאב שבזה...אבי הצליח להרחיק אותנו מהחברה ו "לחנך" אותנו על ערכים כלכך נוגדים את החברה בה אנו חיים,אם זה בהתנהגות בדיבור בליבוש ומה לא...אם אדבר על עצמי...אז מאז ומתמיד הוגדרתי לפי המראה שלי המשקל שלי,חייבת להגיד שאני נורמאלית לחלוטין,אך הוא הגדיר לנו סטנדרטים מאוד גבוהים שלא משנה מה אעשה לעולם לא אתקבל.הנושא הזה מאוד פגע והשפיע עליי במיוחד בימי בית הספר עכשיו זה מתבטא אצלי בכמה וכמה דברים אך פחות פוגע כמו אז.חייבת להזכיר שאיני יכולה לעזוב את הבית,איני מסוגלת להשאיר את אימי ואחיותיי להתמודד עם המצב לבד...ומהסיבה שאבי מסרב בצורה נחרצת שאצא מהבית....לצד זה שאני שומעת יום יום כמה הם מצטערים על היום הזה שהכירו שהביאו אותנו והכל נראה קורה רק באשמתי כי אני תמיד נקלעת לאמצע והם משתמשים בי על ימין ועל שמאל בריבים שלהם... אי אפשר לדעת מתי הפצצה הבאה תיפול...מה יקרה בצריים בבוקר הבלילה עם מה אצטרך להתמודד ועד מתי.עד הדקה שאני יוצאת לעבודה ושם...שם זה כבר אכזבה...עבדתי 5 שנים השקעתי הכל ויתרתי רבתי עם כולם כדי להתקדם וכשהגעתי לזה...זה לא היה זה...הנסיבות הפכו את עבודתי לדבר בלתי נסבל עד כדי כך שאני לא מצליחה לקום בבוקר אבל בכל זאת הולכת ומשקיעה בכל דקה...מרגישה שם מבוזבזת...מושפלת...לא יכולה לבטא את הפוטנציאל שלי...סביבה לא תומכת...ממש העתק של הבית ממנו אני באה.לקום לעזוב? יש ימים שאני חושבת שזאת אופציה טובה ואחרים לא..אני הרגתי את עצמי כדי להגיע ומה עכשיו לוותר...איפה אני אלך? במה אעבוד? מצד שני לקום כל בוקר ולהרגיש כזו מועקה ולנהוג ולקוות שאני אגיע למקום אחר יותר טוב? זוגיות מעולם לא היתה לי וכנראה לא תהיה גם בתקופה הקרובה....שוב אבי הצליח להבריח את כולם מאיתנו וליצור קשרים חברתיים תמיד היה קשה לי למרות שהייתי מאוד מקובלת בתיכון ובאוניברסיטה ובכלל...אבל יש מהשו עצור...מפחיד...לא מוצאת משותף עם אף אחד....חברה אחת יש לי ועליה אני שומרת בלעדיה אני ממש לבד...החיים עוברים להם ככה סתם כל יום קשה יותר מאחר...למרות שאני מדחיקה המון...עד כדי כך שאני לא זוכרת גם המון דברים שקורים...מספר פעמים ניסיתי להתמודד עם מה שקורה לנסות לפתור אבל כל פעם זה חוזר כמו בומרנג וקשה יותר... זה מה שאני מצליחה להוציא במילים.....

שני שלום רב, מה שאת מתארת נראה כמו מצב לא קל בכלל וזאת בלשון המעטה. גם בעיות בבית,גם בעיות בעבודה,חוסר סיפוק,מאבקים בלתי פוסקים, מחסור בזוגיות , והכל בניגוד מוחלט ליכולותייך כפי שתיארת.הייתי מקצין ואומר כי המצב נראה לך כרגע כבלתי אפשרי ותיסכול אחד גדול. אנסה לעשות קצת סדר בדברים: " אני תמיד נקלעת לאמצע והם משתמשים בי על ימין ועל שמאל בריבים שלהם"- " אבי מסרב בצורה נחרצת שאצא מהבית" "איני מסוגלת להשאיר את אימי ואחיותיי להתמודד עם המצב לבד" בכוונה ציטטתי את המשפטים הללו כי עליהם אני רוצה להרחיב את הדיבור. ראשית, אין ולא קיים דבר שכזה שאביך בגילך, יכול לכפות דבר כלשהוא עלייך. אינני יודע מאיזה רקע את מגיעה, חילוני/דתי, ואולם על כל מקרה, הכפייתיות הזו של אבי עומדת לך כרועץ בכל התנהלות חייך ואל לך לתת לכך להמשיך ויש להפסיק זאת מייד. את בת 24, את אקדמאית, יש לך המון מה להציע,סגנון כתיבתך מעיד על בעייתיות גדולה ומצוקה גדולה, אך רוב רובה של הבעיה נעוצה בכך שהינך מאפשרת לאחרים לנהל את חייך,וייתכן כי זו גם הסיבה שלעולם לא הייתה לך זוגיות מאחר וכפי שאת מתארת, הכפייתיות והאובססיה שלו להרחיק כל אדם ממך,ודאי שמהווה בעיה. בנוסף-עלייך לחשוב אך ורק על עצמך. לא שייך שתתחשבי בכל העולם ומלואו, באימך,אחיותייך וכולם. עלייך לחשוב אך ורק על עצמך,איך את מתנתקת מהאוירה העכורה בה את חיה, ואל לך לחשוב אלא על עצמך בלבד. אימך חיה עימו כבר שנים רבות, היא יודעת איך להתמודד עימו,הריבים ביניהם היו,ישנם ואם לא יתרחש דבר בלתי צפוי, סביר להניח כי ימשיכו. את רוצה להמשיך להיות חלק מכך? ודאי שלא ואל לך. עלייך בכל דרך ל ה ת נ ת ק מכל הסביבה והאירה הזו שמשפיעה והורסת כל חלקה טובה בך, ואני אקצין ואומר כי אם מצב זה יימשך, בסופו של דבר את עשויה ואף עלולה למצוא את עצמך בבעיה נפשית ויש למנוע זאת ומייד. ברגע שכבר לא תהיי בקרבתם, הרי גם לא תמצאי את עצמך במצב שמשתמשים בך בריבים שלהם. שני,הריבים שלהם הם הריבים שלהם צוכך, אם לא תעשי דבר, הרי המצב יישאר סטגננטי ולרעתך. כל תיאורך וכל בעייתך היא התלות/ההתחשבות/האובר איכפתיות מאחרים. שני, את חייבת לחשוב על עצמך, לפעול אך ורק על עצמך,לעשות לעצמך,לתת לעצמך את החופש,את מרווח הנשימה מכל הסובב אותך. רק כך ואך ורק כך , תצליחי להוציא את עצמך ממעגל הקסמים החוזר על עצמו שבו את חיה. ברגע שתעשי זאת, כל הרגשתך תשתנה. האוירה, השקט הנפשי, האפשרות להכרויות, החופש להיות עם מי שאת רוצה, לעשות מה שאת רוצה ולהתחיל לחיות-פשוטו כמשמעו. גם נושא העבודה והבעייתיות שאת מתארת יכולה להיפטר בכך שתוכלי לחפש לעצמך עבודה אחרת, עבודה בה יתייחסו אלייך אחרת, עבודה בה תהיי ותגישי מוערכת. על פניו נראה לי כי במצב הכללי בו את שרויה, הכל מקבל מימדים אחרים-"מימדים של פיל" והכל נראה לך גדול עלייך. תתחילי להשתחרר והצעד הראשי והעיקרי הוא להתרחק, וכמה שיותר מהר מהסביבה/אוירה בה את שרויה שנים רבות. אני, שני, קודמת לכל. בברכה, מוני

אין זה מקומי לגמרי לענות לך כי אני לא הד"ר כאן אבל בכל זאת רציתי להשתתף ולומר לך שאני לגמרי מבינה אותך והיתי ועודני במצב זהה לשלך , ההורים, העבודה, אמא, האבטלה, הזוגיות. היום אני יותר מבוגרת ממך.למזלי זכיתי לזוגיות בסביבות גילך לראשונה למרות שנפרדנו, היה שם משהו מחזק מאוד.אבל אני בטיפול פסיכולוגי שוב כדי לחזור לעצמי את מבינה? לחזק את הבטחון, לצאת מהצל השחור שרודף אותי כל הזמן. תמיד ניסיתי למצוא דרכי קיצור, לעזוב עבודות, ללמוד, ללכת למטפלים שלא עבורי. היום אני רואה שהדבר היחידי שיוכל לעזור לי זה לטפח את עצמי, להגדיל את הבטחון. אני חושבת שאם תקחי לך איזה פסיכולוג ותדברי איתו תוכלי יותר להבין את הדברים ולפתח את עצמך, כי סה"כ יש הרבה עיצות...כמו למשל לעזוב את הבית, להתרחק קצת מהמשפחה, לצאת לטיול ארוך בחול, למצוא עבודה אחרת...אני יכולה לתת לך בשפע, ולמרות שזה עוזר מאוד!כל העיצות האלו!עדיין התחושה הכללית היא דכאון ויאוש ויש כל כך הרבה על הראש, כבד כל כך שאין ברירה אלא להתמך...לפחות אם אין זוגיות שיהיה מישהו אחר שיוכל לעזור לך.ואולי גם לאפשר לעצמך להפתח לזוגיות בהמשך.