מנסה להבין

מה עומד בבסיס היכולת של אנשים מסויימים להמשיך הלאה ולהתגבר באופן מעשי על דברים לא מוצלחים ומאכזבים שקרו, בניגוד לאנשים אחרים (אני כמותם) שלא יודעים להרפות מדברים שנורא רוצים גם אם נראה לכאורה שאין בהם שום הגיון (כמו אהבה נכזבת שממש לא עבדה)? האם זו יכולה להיות תלישות מהמציאות וחוסר בגרות הקשורה לאכזבות ותחושות דחיה מגיל ילדות? האם באמת טיפול יכול לעזור או שהסיכוי לשינוי אמיתי הוא קלוש אחרי כמעט מחצית חיים? אני מבינה שכשמישהו לא רוצה אותי ומתנהג אלי רע יש לזה משמעות אחת והיא לעזוב ולא לחשוב על זה יותר, אך איך זה שהלב כל כך כואב? איך זה שהרגשות וההגיון לא עובדים בסינכרון מלא? אני לא מפסיקה להצדיק מצבים לא תקינים ומקווה לניסים שכמובן אף פעם לא קורים.