אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?

שלום, אני אשמח לקבל את עצתכם. אני אמא בת 36, לשני ילדים מקסימים - בן 9 ובת 5 וחצי לאחר הולדת בתי, ועקב ההריון הקשה שחוויתי (שכלל בין היתר אשפוז ממושך) נאלצתי לצערי, לעזוב את מקום עבודתי (מתוך בחירה) היות ותפקידי בחברה הועבר לעובדת אחרת, בזמן שנעדרתי ממקום עבודתי עקב האשפוז הממושך בתקופת ההריון. אל אף שיחסי עם המעסיקים היו טובים והשקעתי רבות במקום עבודה זה (טרם ההריון הקשה), הרגשתי פגועה מכך שעבודתי כביכול "נגזלה" ממני , והחלטתי להתפטר ולקחת פסק זמן על מנת להתאושש מתקופת ההריון הקשה שעברתי, לגדל את ביתי בנחת, ואולי אף לנסות להתפתח מקצועית בכיוון אחר. לאחר זמן מה, כשמלאו לבתי שנה וחצי, החלטתי לנסות לחזור שוב למעגל העבודה. אולם, כאמא, נוכחתי לדעת כי לא קל למצוא עבודה עם שעות גמישות שתאפשר עבודה לצד הטיפול בילדים. לבסוף, לאחר חיפושים ממושכים, מצאתי עבודה כמזכירה, בחברה פרטית קטנה ביותר, משכורת לא גבוהה כלל, אולם היתרון היחיד-שעות נוחות (3/4 משרה). במשך שנות עבודתי במקום זה זכיתי להוציא את בתי הקטנה מהגן בעצמי, לעזור לבני במטלותיו בבית הספר וליהנות מזמן פנוי עם ילדי. אני עדיין עובדת במקום עבודתי (כ-5 שנים) ויחסי עם המעסיק טובים בהחלט. אולם, לפני זמן מה, חל שינוי בהרגשתי. הבן הבכור שלי (כבר בן 9), התחיל לחזור לבד מבית הספר ואינו זקוק עוד לצהרונית, בנוסף, הוא כבר אינו צריך אותי לידו רוב שעות היום – הוא נפגש עם חברים יותר, ומפגין יותר עצמאות ובגרות במטלות השונות. כאשר הבטתי בבתי שאז הייתה תינוקת( ועדיין רוצה אותי לידה בכל זמן נתון), נוכחתי ששנה הבאה היא תעלה לכיתה א' ועוד זמן מה היא תזדקק לי פחות ופחות - כמו בני. באותו הרגע חשתי ריקנות איומה, שאלתי את עצמי מספר שאלות: האם זה לא הזמן לעשות שינוי ולהחליף את מקום עבודתי במקום עבודה מתגמל ומספק, בחברת אנשים נוספים? (החברה בה אני עובדת כיום כוללת אותי ואת המעסיק בלבד, ויוצרת בי לעיתים קרובות תחושת בדידות ומחנק). למרות שבתי עדיין לא גדולה דיה(בת חמש וחצי) באם אני לא אעשה שינוי זה לפני גיל 40, האם אני עשויה למצוא את עצמי בגיל מבוגר יותר מתוסכלת, ללא סיפוק מקצועי ואישי, היות והשקעתי את מרבית שנותי בטיפול בילדי וטיפוח לימודיהם בבית הספר (בני נוהג לקבל כל שנה תעודת הצטיינות), ואיפה שהוא "הזנחתי" את עצמי ? איך יכול להיות שאחרי כ-15 שנות עבודה לא התקדמתי לשום מקום – לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת שכר (אני אקדמאית..),וכל סיפוקי היה בטיפוח הבית והמשפחה??? עד כה ראיתי את חיי רק ברגע נתון בהווה, ולפתע נפתחה לי עין למבט לעתיד, לשנים הבאות, והרגשתי שהמקום העבודה בו אני עובדת כיום, אולי אכן התאים לי פעם, אולם לטווח הרחוק איני מעוניינת להישאר בו. היתי מעוניינת לעבוד במקום עם אנשים, שיהיה לי לכבוד מי להתלבש בבוקר, לקום עם חיוך, לחזור עם חוויות, להתפתח וללמוד דברים חדשים, להביא משכורת מכובדת למען עתיד ילדי ולא להישאר "תקועה מאחור". אולם, יחד עם ההארה הזו, הציפו אותי פחדים ולבטים (אני בכל זאת רוצה גמישות מסוימת בשעות העבודה כדי להספיק להוציא את ילדתי מהצהרונית בזמן, להיות עם ילדי אחה"צ – הם לא כל כך קטנים, אבל גם לא כל כך גדולים ועדיין כן זקוקים לאמא בבית בשעות סבירות, אני חוששת מכך שבמקום עבודתי (שמעט "מיושן") לא נחשפתי לטכנולוגיות חדישות שלבטח נדרשות מחברות שונות, מה יהיה שמא לא אמצא מקום עבודה שיאפשר לי מספיק זמן להשקיע בילדי,להספיק לקחתם לחוג, לעזור להם במטלותיהם בבית הספר, לתחזק את עבודות הבית וכו'? חשוב לציין כי בעלי מודע לחששותי הרבים, אך עם זאת מציע תמיכה ועזרה (יציאה פעמיים בשבוע מוקדם מהעבודה ע"מ להוציא את הילדים וכו') ומאמין שזהו הזמן לעשות את השינוי במקום העבודה לא רק למען עתיד המשפחה אלא בעיקר למען עצמי – במקום עבודתי כיום, אני מרגישה שאני "נרקבת" , ואני כאילו רוצה "להתחיל לחיות". יש בי את הרצון, אבל הביטחון העצמי הירוד, והפחד "לצאת מהביצה" ולעשות את השינוי פשוט משתקים אותי, ואני מרגישה כמו ציפור שתלשו לה את הכנפיים. אני יודעת שיש נשים רבות שכן מצליחות בכך וילדיהם יוצאים טובים ומאושרים לא פחות מילדי, ואני מרגישה שאולי הדרך תהיה לא קלה, אולם לטווח הארוך כשהילדים יגדלו, מקום עבודה מתגמל ומספק יכול לתרום לי ולמשפחתי רבות. מה עושים? כיצד מתמודדים? כיצד מתחילים לצמוח מחדש, להוכיח את עצמי מחדש והפעם במקום עבודה מסודר ולטווח הארוך, וזאת עדיין לצד טיפוח המשפחה? מהיכן שואבים את הכוחות הנפשיים (ראיונות וכו') ? האם אני בכלל פועלת בצורה נכונה? תודה מילי

מילי שלום רב, קראתי בעיון רב את כל פנייתך מ א' ועד ת'. אכן, את מתארת מצב לא קל כאשר קיימות אצלך התבטויות רבות בקשר להווה הקיים אל מול העתיד לבוא ורצונותייך האולטימטיביים , שכוללים גם את הרצון שלך להתפתח, גם את הרצון שלך לרצות את ילדייך ולהיות לצידם ( והרי המדובר בכל זאת ואיך שלא מתבוננים על כך, עדיין המדובר בילדים שגילם הוא גיל שזקוק ואף דורש התייחסות ומחוייבות), בנוסף, לשמר את התא המשפחתי ולפתח אותו ככל הניתן( ובל נשכח את עזרתו של בעלך בנושא והירתמותו לעזרה) וכל אחד מאלו וודאי כולם יחד הינם ומהווים מקום להתלבטויות לא קלות כפי תיאורך ואכן בראייה מן הצד, הרי את צודקת ותחושותייך הינן תחושות והרגשות אמיתיים. עד כאן לנושא שיקוף העניין. מרגע זה עלינו לבחון את דרכי ההתמודדות לעתיד לבוא אשר , גם ישמרו את הקיים וגם יטפחו את עתידך ורצונותייך להתקדם. השאלה האם את פועלת בצורה נכונה צריכה להיבחן לאור ההווה והרצון העתידי. אני די מסתייג מאמירתך כי לדעתך 15 שנים לא התקדמת למקום כלשהוא וזאת מכיוון שהקדשת מעצמך ימים כלילות, שנים רבות של טיפוח הבית , גידול למופת של ילדייך וכל זאת בנוסף לעובדה כי הינך אישה עובדת והכל יחד מצביע על כך שקיימים בתוכך כוחות נפשיים רבים ובכל בליל המטלות עמדת ולמופת , ולראייה, ילדים מוצלחים( "תעודת הצטיינות"), והכל מראה כי לא רק שלא הפסדת דבר אלא נהפוך הוא, השגייך הינם בגדר הישגים ראויים לכל הערכה ולכל שבח ואין לראות במשבר טמפוררי כסימן לעתיד לבוא. אך טבעי הדבר שבשלב כלשהוא עושים חושבים ובוחנים את הישגי העבר אל מול העתיד לבוא ואת נמצאת בדיוק בשלב הזה. כאן מגיעה שאלה מהותית אשר לדעתי עלייך לבחון ולבדוק היטב עם עצמך והיא שאלת סדר העדיפויות, טיפוח בית, טיפוח הילדים והכל אל מול רצונך האישי להשתלב במקום עבודה מספק יותר, מתגמל יותר. להערכתי מצב מאין זה ( מה גם שאת מתארת אותו בפירוט רב ושיקולים אוביקטיביים וראייה נכונה של המצב כפי ראייתך), דורש להערכתי פסק זמן לחשיבה. לדעתי ולהערכתי , קיימים (כפי שכבר ציינתי) בך כוחות נפש יוצאים מגדר הרגיל והרי עד כה הצלחת בכל אשר "נגעת", גם במישור המשפחתי והן במישור האישי מלבד הנושא התעסוקתי ובחינת העתיד לבוא. להערכתי ולדעתי, אין זה הרגע לבצע שינויים ולהערכתי יש לשמר את הקיים ולעשות פסק זמן בו לא תשני דבר , לא ברגע זה ולא בזמן הזה. הכוחות הנפשיים קיימים ואולם גם רצונותייך להגשמה עצמית קיימים. להערכתי , תוך כדי "עצירה" ושמירת הקיים , אולי קיים צורך לערוך חשיבה מחודשת וזאת בעזרת התערבות גורם חיצוני , ואולי גם יותר מאחד וייתכן כי ייתכן לשקול גם מעורבות של יועץ מקצועי בשילוב יייעוץ פסיכולגי תומך, וקיימים פסיכולוגים אשר הינם גם פסיכולוגים וגם יועצים תעסוקתיים. עניין ההגשמה העצמית הוא חשוב שאין כדוגמתו מאחר ואי הגשמה עשוי/עלול להוביל לתסכול עתידי ( וכבר כיום קיימים הסממנים לכך) , אשר על כן אין להזניח גם נושא זה פן תמצאי עצמך בעוד מספר שנים, לכשהילדים יגדלו , במצב של הרגשת החמצה. לדעתי אין לשאלה "האם אני פועלת בצורה נכונה?" מקום להיבחן , וודאי לא בפורום אלא מול יועץ תעסוקתי בשילוב הפן הפסיכולוגי הטומן בחובו את כל המרכיבים אשר מהווים את המקור להתלבטויותייך. איני רוצה להשתמש במושג הנדוש " אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה", הגם שמפנייתך ורצונותייך זהו אכן המצב. להערכתי יש לערוך סדר קדימויות , מה קודם למה נכון לרגע זה ןבמקביל לערוך חשיבה מוסדרת עתידית , ואולם , לא ניתן לערוך הכל ללא קביעת חשיבות וסדר מחשבתי "נקי" מהפן הסובייקטיבי, אלא לערוך את כל החשיבה מבחינה אובייקטיבית אשר תעזור לך בקביעת ההווה הקיים אל מול ההתמודדות העתידית, ועל כן, ומאחר וההתלבטויות מגיעות לידי בכל התנהלותך היום יומית, לשם כך קיים הצורך בהיוועצות חיצונית בלתי תלויה, מקצועית אשר תשלב בתוכה את כל המכלול. פורום זה הינו המקום לפנייה זו באשר הוא משלב בתוכו גם את הפן התעסוקתי, הפן הפסיכולוגי והפן הזוגי. להערכתי מנהלי פורום זה יתנו פתרון לכל המכלול , והרי זו מהותו של הפורום ומנהליו הינם אנשי מקצוע שמקצועיותם נוגעת ישירות לכל תןכן פנייתך. אכן הבעתי וניסיתי לשקף אותך , וגם ניסיתי להציג את כל המכלול כפי ראייתי, ברם, לסיכום, אומר כי התמודדות לבד הינה לא קלה ודרושה כאן עזרה חשיבתית חיצונית. מילי- אומר שוב כי לדעתי את טועה כאשר את חושבת שאין לך כוחות נפשיים. הם קיימים אף קיימים וקיים הצורך לחדשם ולרעננם. בברכה, מוני ( אין לראות בדעתי כתחליף לייעוץ מקצועי)

תודה רבה על תשובתך. חשוב לי לציין כי איני מחפשת כיום להיות אשת קריירה "עשירה" לשהות שעות מרובות עבודה מחוץ לבית. שאיפתי היא לשדרג את מקום העבודה למקום נעים, מספק ומתגמל יותר (סביבה, חברה של אנשים וגם שכר הולם) אם כיום אני עובדת 3/4 משרה במקום קטן וחנוק ללא חברת אנשים, ללא יכולת להתפתח ולהתקדם בעתיד אין מבחינה מקצועית ואין מבחינת שכר, מטרתי כיום היא למצוא את מקומי בחברה מצליחה, בה אולי אתבקש לעבוד עוד שעה נוספת, אבל לפחות ארוויח את האפשרות להתפתח בעתיד ולהתבסס בעצם במקום עבודה קבוע לטווח הארוך. הפחד שלי הוא שבגילי במבוגר יחסית(36) לא יזמנו אותי לראיונות, או שלא ילכו לקראתי בגמישות בשעות -למשל, העסקה במשרה מלאה עם אפשרות להתחיל בשבע בבוקר ולצאת מוקדם יותר, או לחלופין לצאת מוקדם יותר 3 פעמים בשבוע ולהשאר שעות נוספות פעמיים בשבוע. עדיין יש ברשותי ילדים שזקוקים לי, ובעלי אף מוכן ליטול חלק ולצאת מוקדם מעבודתו פעמיים בשבוע על מנת ליטול חלק בנטל ולאפשר לי ולנו לבצע את השינוי. יש פתרונות , אך השאלה היא האם בגילי עדיין אני אצליח למצוא את המשרה שתאזן את חיי - שתספק אותי מקצועית אך גם תאפשר לי לתמרן ולהשקיע בילדי. אני מסכימה שאנשים עשירים אינם מאושרים יותר ואיני מחפשת להיות עשירה, אבל גם לא אומללה וענייה - אני רוצה רק עוד מספר שנים להיות אפושהו באמצע - במקום עבודה טוב עם ילדים שאהיה גאה בגידולם. האם לדעתך זה אפשרי ? בגילי? האם זו לא משאלה גדולה מידי? חשבתי לחכות עם התחלת התהליך עד שהקטנה (בת חמש וחצי) תגדל עוד קצת ולא תזדקק לי, אבל אז אני אהיה בת 40 (ואף אחד כבר לא יזדקק לי) ואני חוששת "לפספס את הרכבת" - אני מרגישה שעכשיו יש לי "חלון" שאני צריכה לנצל. מה דעתך? תודה ושנה טובה מילי