משולשים

שלום, אני אשמח להאיר נקודה מעיבה באור אחר. בעברי המון חברות טובות עם חבר או בעל. הקשר עם החברות היה מאוד טוב עד שנכנס בן הזוג לתמונה. הדפוס היה דומה- החברות החלו לתאר בפני את חיבתו של בן הזוג כלפי ואת הפצרתו כלפיהן לחזק את הקשר עימי (שלהן כלפי) ואת העובדה שהוא בד"כ לא נוטה לחבב חברות אחרות שלהן. במקרים מסוימים היתה התיחסות למראה החיצוני שלי (אני נחשבת מאוד יפה ואטרקטיבית ושברירית אע"פ שאני לא מתרשמת מעצמי כ"כ). השלב הבא היה ניתוק הקשר החברי עימי באופן מפתיע וללא כל הסבר או רקע של מתח ועימות חברי בקשר. להגנתי יש לומר שמעולם לא יצרתי שיחה עם בן הזוג אני מאוד ביישנית ונבוכה וקרוב לודאי שלא הייתי מזהה את אותו בן זוג ברחוב, כלומר לא שיתפתי פעולה עם העניין שלהם בי. ברור שכל העניין היה קשה לי ורק ברבות השנים ניסיתי לחזור אחורה ולראות שקיים דפוס משותף. אני לא תופסת את עצמי כפאס פטאל ולא שיתפתי פעולה עם זה ואפילו לא יצרתי קשר עין לא ברורה לי עדיין הנסיגה הזו ממני. אולי אני צריכה שיגידו לי את זה בפנים אבל אני מתקשה להאמין שאני הבאתי איזשהו איום מכיוון שמעולם לא עודדתי פלירטוט או איזשהי תשוקה כלפי, יש בי משהו מאוד תמים על גבול הילדה למרות שאני מודעת לזה שאחרים תופסים אותי כלא רגילה. זה גרם לי לאיזשהי זהירות מאוד גדולה בעתיד עד כדי סירוב ממש להפגש עם חברות בתוך ביתן מחשש לפגוש את הבעל ובכלל להעדיף חברות בלי בני זוג. תודה

נגעת בכמה נקודות נכונות שאני כנראה די בהכחשה כלפיהן. אחת -אני מתקשה לראות את עצמי כאיום משום שאז אני מחמיאה לעצמי כביכול ואומרת שאני אטרקטיבית. בגלל דברים שעברתי בעבר אני לא תופסת את עצמי ככזו אלא כמישהי מאוד שולית ולא רלוונטית. הנקודה השניה קשורה בזה שדווקא יש לי בן זוג והיה לי גם בתקופות של אותן חברויות ולכן לא היה בזה צורך בנחמה סמויה או לא מודעת בצורה של חיבה. אני לא חיפשתי את חיבתו של בן הזוג, העדפתי להיות עם החברה בלי גורמים 'מפריעים' שפגמו בתחושת הנוחות שלי. אבל הדבר הנכון שאמרת הוא שקשה לי להבחין בין 'תשוקה' ל'חיבה', בין פלרטטנות לבין סתם 'סמול טוק' עניני (אולי בעיקר מפני שאני טיפה מעופפת ולא תמיד יוצרת קשר עין)- אך אני לא לגמרי בטוחה כמה באמת הגילויים האלה הם באמת מובחנים גם אצל הגבר המשדר אותם. בגלל שיש לי מראה ילדי- פגיע אני מתקשה לחשוב שאפשר לחוש תשוקה כלפי משהו שאין בו פתיינות מובהקת. בעצם מה שאמרת הוא שעצם נוכחותי היא 'בעייתית' ולא משנה הכוונות או ההתנהגות שלי- כך שלא נותר לי הרבה מה לעשות חוץ מאשר לצעוד אחורה פנה ולקיים קשר חברי רק עם נשים רווקות... אם יורשה לי יש בזה גם סוג של 'האשמה' חברתית בפיתוי פסיבי שלא נעשה מתוך יוזמה שלי כשאתה אומר שאני 'לא נוטלת אחריות'. אני מכירה היטב את את הסיפור של לוליטה וכמה בקלות תשוקה מסתתרת מאחורי 'חיבה אבהית' תמימה- אבל אני עדיין לא תופסת רגשית איך פגיעות נתפסת כמשהו מפתה עבור גברים- או יותר נכון לומר להאמין שאני מהווה אובייקט מיני עבור גברים. אני כן חושבת שיש לי אחריות 'להסתלק' מהזירה כשאני אולי מרגישה שאני מהווה איום עבור אחרים (ואז אני אמורה להשאר לבד...?) אבל אני לא יכולה לקחת אחריות על הפיתוי שאני מעוררת באחרים. זה קצת כמו לומר לבחורה שנאנסה שאסור היה לה להיות כ"כ יפה... בכל מקרה תודה,