זוגיות

אני בת 29, בעלי בן 34. נשואים 6 שנים. יש לנו ילד בגיל 6. הוא עובד (אוהב עבודה שלו), אני סטודנטית, מסיימת תואר שני. אני מבינה כי הוא המפרנס העיקרי(אני מקבלת מלגה של סטודנטים), אני מבינה גם כי אני "האישה", אבל איך שמתנהלים עניינים במשפחתנו לא נראה לי הוגן. אני עובדת הרבה שעות, סך הכול יותר מבעלי, לפעמים אף כולל ימי שישי ושבתות. הרבה פעמים אני נאלצת לבקש מקרובים לאסוף את הילד מגן/בית הספר כי אני חייבת להישאר בעבודה שעות נוספות. לא פעם נאלצת לחזור הביתה ב-22:00 ומאוחר יותר. לעבודה כזו אינטנסיבית יש סיבה. אני מתכוונת להמשיך ל-Ph.D ולכן רוצה לתקתק ולא להפסיד זמן. לפני ההחלטה הזו התייעצתי עם כל המשפחה. כולם (כולל בעלי) הסכימו איתי. בחיים אני מרגישה כמו סנאי בגלגל: לוקחת ילד לבית הספר, נוסעת לעבודה, לוקחת ילד מצהרון, מטיילת איתו, עושה קניות, מסדרת בלגן בבית, מכינה אוכל, מכבסת, מכינה ילד למחר, כולל שיעורי בית אם יש (כשהיה בגן, שיחקתי ולימדתי אותו). כל הגננות ומורות אומרות שהילד שלי הכי חכם ונבון, בכל גני ילדים וצהרונים שהיינו. לדעתי, בעיקר בזכותי, ואני משתדלת. נשמע לא הרבה אבל משום מה אין לי מספיק זמן והכול אני עושה בריצות. מרוב הלחץ כמה פעמים הייתי לובשת בגדים הפוך ושמה לב לזה רק בעבודה. מרוב הלחץ אני שוכחת לקחת ארוחות לעבודה ונשארת רעבה עד הערב כדי לא לבזבז כסף במכולת. לאחר השכבה של הילד אני כולי לכלוך וזיעה, מתקלחת ונרדמת מול הטלוויזיה או ספר אהוב שגם לזה אין לי זמן. ימי שישי ושבתות – המצב עוד יותר אינטנסיבי. אני בקושי נחה. ויש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות להנאתי, כמו ללמוד לצייר או לסרוג. בטח נשמע שטויות. סדר היום של בעלי שונה. הוא עובד 8 שעות, מגיע הביתה, מכין לעצמו קפה ויושב מול המחשב עד 2-3 בלילה! אחר כך מתקלח, הולך לישון ועוד מעיר אותי באמצע הלילה לקיום י... אם אני עובדת עד מאוחר, הוא לא מתייחס לילד, מתעצבן כשהילד מפריע לו במשחק של המחשב, לא נותן לו לאכול אוכל נורמאלי (כי אפילו חביתה הוא לא מסוגל להכין). איך אני יודעת? כי זה קורה גם כשאני בבית ומבקשת ממנו לעזור לי כדי שאוכל לכתוב עבודות. האמת, כשאני קוראת את מה שכתבתי, זה לא נשמע נורא.אז למה אני כל הזמן נמצאת בדיכאון? בוכה בערבים, לילות וגם בבוקר זה לא נהייה טוב יותר. למה כבר יותר משנה אני נחושה לעזוב את בעלי? למה עדיין אין לנו ילדים נוספים, כשבעלי רוצה, וגם אני כל כך רוצה אבל מפחדת שלא אתמודד עם זה ורק אגרום סבל לילדים? כבר כמה ימים אני ובעלי לא מדברים. זה לא פעם ראשונה. אני על סף לומר למנחה שלי שלא אמשיך ל-Ph.D, אלך לעבוד, אהיה יותר עצמאית ואז אעזוב את בעלי? אבל אני לא רוצה יותר בעל בחיים שלי גם לא אחר, אבל אני כן רוצה עוד ילדים. ואני גם לא רוצה שהילד יגדל בלי אב. ואז אני מבינה שזה אנוכי מצידי. אז מה אני עושה? סליחה, לא חשבתי שיצא כזה ארוך, וזה רק על קצה המזלג עם כל מה שאני עוברת בראש ובלב. הייתי הולכת לייעוץ, אבל לא נראה לי שאוכל לדבר על דברים כאלה מול אדם זר. ככה דרך אתר יש לך הרגשה שאתה כותב לאוויר, ויש אפילו סיכוי שאף אחד לא יקרא את זה. תודה