אחרי 20 שנה

אחרי 20 שנה, נדמה שהכל קורס. כבר שנתיים שאנחנו עובדים שבעת מדורי גיהנום. זה כנראה התחיל באמת במשבר גיל ה40 אצל בעלי, הוא התרחק, התפרץ, רבנו, השלמנו, רצה לעזוב את הבית, התחרט, נדמה היה לי שהוא נשאר כיפחד או לא היתה לו בריריה. אני הרגשתי שעולמי חרב, הגעתי כמה פעמים להחלטה לסיים והתחרטתי. אנחנו אוהבים מאד אבל שנינו מודעים לזה שהחיבור אבד. יש ימים שאנחנו כמו שני זרים ויש ימים שאנחנו קרובים יותר. ניהלו שיחה נוקבת והחלטנו ששנינו לא רוצים להתגרש וצריך לעבוד על הקשר, אבל לא יהיה טיפול זוגי - אין סיכוי שהוא יסכים. הבעיה היא שבמהלך השנתיים האחרונות נפגעתי כל כך הרבה פעמים, האמון שלי בו ובמרכת היחסים נמוג. הבטחון העצמי שלי התפורר. אני חיה במצב של העמדת פנים כמעט תמידית איתו ואני עייפה. עייפה מהלבד, מזה שאני לא יכולה להניח עליו את הראש, מזה שאבד לי החבר. ויותר מזה מצאתי שהפכתי קנאית לכל מה שהוא עושה עם אחרים ולא איתי, יוצא לאכול, צוחק, משתף. אני לא יודעת איך נצליח לעבור את זה. אם זה בכלל אפשרי. ואני מיואשת. הלואי והייתי יכולה לפרוש לזמן מה רחוק מכאן אבל יש ילדים בענין, הם לא אמורים להפגע. אז אני ממשיכה לנוע במעגלים . נחמד,לא. עייפתי