רווקות מאוחרת

הי, אני בת 37, רווקה, ללא זוגיות, נראית סבבה, בעלת משרה מעולה, בית, חברים, תחביבים, בת טובה להורים ואחות קשובה ועוזרת לאחיי. לפני כחודש אני ואמי רבנו על עניין כלשהו (עמידה בזמנים וקביעת מקום מפגש). הריב התפתח בצורה כזו שכשלאמא שלי לא נותר מה להגיד לאחר שהעמדתי אותה על טעותה היא פתחה עלי פה בנושא הרווקות והוציאה עלי את כל הכעס והמרמור שיש לה בנושא. אמרה משפטים כגון: "ביישת אותי בחברה" "נמאס לי להגן עליך מפני אנשים" (ששואלים אותה מדוע אני לא מתחתנת) "אני לפחות התחתנתי, הקמתי משפחה, מה לך יש בחיים?" "את בן אדם מסכן" "הרסתי לי אירוע"..(שדרך אגב לא נכחתי בו, אבל עצם העובדה ששאלו אותה אם אני יוצאת עם מישהו ולמה אני לא מתחתנת-הרס לה את האירוע) "לאח של אבא שלך יש 10 נכדים" (ולנו אין) "את חריגה" אני הרגשתי שהפעם אני לא מוותרת ולא יתכן שבמקום לבקש סליחה על העניין שעליו רבנו, היא פותחת עלי את תיבת הפנדורה של הרווקות, כאילו מחפשת את הדבר היחיד שכביכול "לא בסדר" בי ועליו משתלחת. ובתגובה, עניתי לה בחריפות ובחוצפה (כן, מודה, כך לא מדברים לאמא). מאז, הפסקתי להגיע לבית הוריי. אני מאוד פגועה. ילדותי או לא, החלטתי שאם אמא שלי מתביישת בי- אז שלא תראה אותי! פשוט נמאס לי, שלא משנה מה אני עושה, הפריזמה שבא מסתכלים עלי היא מצבי המשפחתי. כמה טובה שלא אהיה למשפחתי, כמה אחראית ותומכת, בסוף אני עבורם "רווקה מסכנה", "ערירית לעתיד" . אני מבינה את הלחץ של הוריי, ברור לי גם עניני הביולוגיה, אבל השפלה לא תקדם את מצבי. אני לא אתחתן מתוך מצוקה אלא רק אם אכיר את בחיר ליבי ואם לא- אז לא. מספיק לי להסתכל בסביבתי (חברות, עבודה) ואני מבינה לבד שאני קצת "בפיגור", קצת "חריגה" בענין הזה של הנשואין (רוב האנשים סביבי נשואים ובעלי משפחות) ואין לי צורך/יכולת להכיל את זה גם מבית..ובכל זאת, החלטתי להתחתן מאהבה עומדת בעינה, בלי שיקולים זרים. המצב הוא כזה שאמי לא עושה שום צעד לשיפור המצב (מזרחית גאה, אמרה שאני צריכה להתנצל בפניה על איך שדיברתי) ואני הפעם הלכתי רחוק עם הדבר כי אני רוצה לשים לזה סוף אחת ולתמיד! אמרתי לאחיי שאגיע הביתה רק אם אמא שלי תגיד לי שהיא מוכנה לקבל אותי כמו שאני ולכבד את דרכי, גם אם היא לא הדרך הרצויה בעיניה. זה החיים שלי והמסלול שלי! האמת, אני די מופתעת לרעה מהיחס של הוריי: הם לא עושים דבר לפתור את העניין, יודעים שאני בשבתות לבד כבר יותר מחודש ולא פונים אלי לדבר/לנהל שיחת הבהרה בנושא. חשבתי שאהבת הורים היא משהו יותר טהור, ללא אינטרסים והנה אני מגלה שאהבת הורים איננה כזו טהורה ותלויה בדבר- אם אתחתן. אני חושבת שכהורה בעזרת השם, אנהג אחרת. צריך לקבל את הילד על שלל קשייו ולהכיל אותו. הבית בעיני צריך להיות מקום של הכלה, כי יש מספיק "נשמות טובות" בחוץ שעושות את העבודה.. אני במבוי סתום, אני באמת מאמינה בצדקתי וחושבת שהפעם אמא שלי הגזימה והאמירות האלה מעידות על חוסר כבוד שלה אליי. מצד שני, נוצר נתק שהוא קשה לי. מה לעשות?

שלום דר' קראתי את תשובתך ואהבתי את הניתוח. רק לא מבינה שני דברים: 1. "תני להם משהו אחר להתגאות בו"- מה לדוגמה? כי בכל שאר התחומים - אני בסדר גמור ואולי אפילו מצטיינת. 2. "תשחררי אותם מחובתם"- איך אפשר לשחרר כשזה הקוד הגנטי שלהם? באופן כללי אומר שהדבר כבר מזמן אינו לחץ עלי אלא יותר סוג של השפלה..

אני בהחלט מבינה את מיכאלה, ומסכימה אתה שהדברים גורמים לה להרגיש מושפלת, הרבה מעבר ללחץ. לא נעים בכלל שהורה מתבטא כך, גם אם כואב לו שהבת עדיין לא מצאה שותף לחיים. מה לעשות וגם הורים הם רק בני אדם ועושים טעויות.. גם אם הרקע של הטעות נמצא בהווי החיים , בתרבות שלהם. שיהיה ברור - אני לא מצדיקה הורה שמתבטא כך. אבל חושבת שלא נכון לנתק לגמרי את הקשר אתה, אם כי אין לך על מה להתנצל.. אלא לנסות להסביר לה שלא נעים לך לשמוע התבטאויות כאלו, ולבקש להימנע מכך בעתיד. בקשר אליך, ד"ר יוסי - לא ברור לי מדוע אתה קושר את זה לדורות הקודמות בעם היהודי ?? האם זה באמת אופייני רק לדורות קודמים ודווקא לעם היהודי? הורה נורמטיבי, בכל דור ודור, רוצה לראות את הילדים שלו מאושרים , עם זוגיות מתאימה ומקימים משפחה. נדיר שהורה לא מאחל לעצמו את זה..