פיטורים

שלום, אני נשואה. בת 40 ילדים. לראשונה בחיי הודיעו לי על אי הארכת חוזה במקום העבודה שבו אני עובדת מספר שנים. מאז ההודעה נעדרתי ממקום העבודה בשל משבר נפשי והלם, עלבון וכעס שחוויתי. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה בכל פעם ששיחזרתי את ההודעה בשיחה שאותה חוויתי כאירוע אלים בו אני הותקפתי. כאשר ניסיתי להגן על שמי הטוב ולומר כי לא יתכן שהממונים לא מרוצים חטפתי עוד ועוד עלבונות. לדוגמא: זה שבאת מוקדם בכל יום השקעת מזמנך גם בבית (זה מה שאמרתי)= חוסר יכולות / אי התאמה / הוכחה לאי שביעות רצון וכו הוטחו בפני עוג עלבונות למשל כי עובדת ללא על הכשרה (אני בעלת מקצוע חופשי) עשתה את אותה עבודה טוב יותר ממני ולקינוח נאמר לי שממונה איתו עבדתי מספר שנים שהתקדם בינתיים ועזב, כלל לא היה מרוצה ממני אך נשארתי כי אופי העבודה שלו כך וכך... מההלם נמחק לי הסיפא. אני אדם די היסטרי, יצאתי משם וכבר סיפרתי לשתי נשים על שאירע לי. למחרת לעוד עובדים ונוצרה מהומה. כל מה שיצא מפי (אולי קצת בכוונה) הגיע לאוזניים הנכונות (הביקורת שלי). ונעדרתי 3 שבועות מהעבודה עקב משבר ונפשי ופיזי (לב שיצא מאיפוס פעימות חזקות ולא סדירות). הבעל תמך והמליץ להישאר בבית ואכן נרגעתי מאוד. כיף לי בבית מאוד ולא משעמם לי. כעת אולי יקרה מצב בו לא יפטרו ויחשבו על פיתרון. הבעיה: א. אני מתביישת בתגובותי הנסערות. ב. בכך שהועד ניסה לעזור לי ופנה לבכירים (נהיתי מפורסמת). ג. כאילו מרחמים ישרירו או יאריכו מעט החוזה. ד. כבר השלמתי עם האובדן בצורה משביעת רצון מבחינתי. ה. אמנם בכפייה: יצאתי מהסרט בו חייתי והבנתי שאין ביטחון תעסוקתי באותו מקום. ו. התרגלתי לבית. מה לעשות? כיצד אראה את פניי במסדרונות שם? אני מתביישת מכולם. תודה