זוגיות

שלום, זו פעם ראשונה שאני פונה לייעוץ בנושא זה, כי מאוד קשה לי לחשוף את עצמי ומצוקתי. אני ממש נחנקת כבר. מתנצלת מראש באם ארבה בפרטים, כי אני לא מסוגלת למיין בין עיקר לתפל, אשתדל למצות לראשי פרקים. אם תהיינה לך שאלות מנחות - אשמח לשתף פעולה. אנו ביחד 19 שנים מתוכן 16 שנות נישואים. אני בת 50 בעלי בן 55 ויש לנו 2 ילדים בת בגיל 15 ובן בגיל 12. בעלי עלה לארץ לפני 23 שנים. הוריו מתגוררים בחו"ל. לפני כ 13 שנים בעלי אובחן כסכיזופרן פרנואידי ובעל הפרעת דכאון דו קוטבית. מאז בגלים יש לו תקופות של דכאון ומניה. תקופה הוא היה בטפול של שיחות ונטל כדורים, אח"כ הפסיק בטענה שזה מזיק לו. בהמשך הופיעה מחלת הפסוריאזיס. הבנתי שבעברו היו תקופות של דכאון, אלא שהוא לא פנה לעזרה, ולכן כנראה לא היתה אבחנה. בנוסף, התברר לי שגם אביו לוקה במחלות הללו. אני מאוד חוששת לילדי. מבחינה תפקודית יש לציין, שהוא תרם לבית מאוד, כשהילדים היו קטנים יותר. בשנים האחרונות הוא שקוע כולו בעבודה, וזוכה לפרסי הצטיינות על תרומתו ומסירותו. בזמנו לא הבנתי עד כמה המחלה הזו קשה לאדם ולסביבה. כמובן, שלא הבנתי את מקורות ההתנהגות המוזרה והמביכה שלו לעיתים. עד שהחלטתי ללמוד פסיכולוגיה - והכל התברר לצערי. רק הסביבה הקרובה (אמי ומשפחתו) יודעים על המחלה. לאחי אפילו לא ספרתי. לאמי אני מספרת מעט, כדי לא לצער אותה. כך שהכל אני אוצרת בתוכי. אנחנו באופי הפכים: אני מאוד אקטיבית (עובדת, לומדת, סדורים - הבית על כתפי, וכו') ובעלי מאוד פסיבי (עבודה-בית ותו לא. גם בסדורים אישיים שלו ישנה סחבת). מבחינה חברתית, גם כשאני יוזמת יציאה כלשהי, עד הרגע האחרון איני בטוחה, שהיא אכן תתבצע, וכמעט ויתרתי בנושא. אין לנו חברה. אנחנו יוצאים תמיד לבד או עם הילדים. מבחינה מינית בעלי מאוד אקטיבי ואני לא. אני חושבת שאיני אוהבת אותו ולא נמשכת אליו יותר. הוא מצידו מרעיף המון אהבה ורצון לקרבה. לפעמים נדמה לי, שזו הצגה. במהלך השנים היו בזוגיות שלנו (זוגיות ?) עליות ומורדות והמילה "גירושים" עלתה מידי פעם, לרוב מצידי. אולם לאף אחד לא היה האומץ, כנראה, ללכת עם זה עד הסוף. החיכוכים הם בעיקר סביב הנושאים: 1) הכספי. הוא בזבזן נוראי - סימפטום של המחלה כפי שהבנתי. 2) העדפת העבודה על הבית. במסגרת העבודה הוא נדרש לנסוע לתקופות לחו"ל. 3) טענתו כלפי שאיני אוהבת אותו מספיק, ולא תומכת בו. לפני כשבוע קבלנו מייל פרסום של אתר תיירות פופולרי בחו"ל, במדינה שבעלי נשלח לעבוד בה לפני כ 3 שנים. המייל הזכיר לבעלי מישהי משם ממקום העבודה, והוא העביר לה את המייל הזה. ההיא השיבה בפרץ רגשות עז "התגעגעתי אליך מאוד ... אני חושבת עליך לעיתים קרובות, וכו'". בעלי השיב למייל זה ברוח דומה "שהוא לא שמר על קשר קרוב איתה בגלל שלא רצה להיות מיטרד מיותר. חברים הם חברים לתמיד. בנוסף הוא התודה , שהוא חפש עבודה להיות קרוב אליה, אבל בגלל מגבלות מקומיות (של המדינה) נבצר ממנו לממש זאת". בהמשך היא הצהירה "שהיא רוצה אותו גם כן, ושאלה אותו לפרטים אישיים כמו: תאריך לידה, צבע אהוב וכו', והוסיפה שאינו חייב לענות לשאלותיה באם אינו רוצה". קצת תמוה בעיני, שפרטים אלו אינם ידועים לה, באם ... לחג האהבה הוא שלח לה זר פרחים ושוקולדים למקום העבודה. לאור האמור, אני מניחה שהיתה ביניהם קרבה כלשהי, אולי אסורה גם מבחינתה, מעצם העובדה, שהקשר מתבצע רק למקום עבודתה. עליתי על ההתכתבות, לאחר שפתחתי במקרה מייל אשרור של חברת הפרחים. התממתי ואמרתי לבעלי "למי שלחת פרחים - הם הגיעו ליעדם" הוא ענה "כן - למישהי". אמרתי לו "יפה מאוד - פרחים בחג האהבה ? המעשה מדבר בעד עצמו". תגובתו היתה "מה את עושה עניין ?". תגובתי הספונטנית היתה "כעת, קח אחריות לנושא ועזוב את הבית עד סוף השבוע". תשובתו היתה "נו באמת". לא הגבתי - והוא לא הוסיף דבר בנושא. מאז אנחנו מדברים רק על מה שהכרחי במסגרת הבית. המקרה האחרון מבחינתי הוסיף תחושה של מעילה באמון. אני יודעת שעלי לסיים את הנישואים הללו, שלא מהנים אותי ואולי אף מענים אותי, ואני סתם מושכת אותם. אין לי כוח כבר להתמודד עם תסמיני המחלה הארורה. נמאס לי כל הזמן לנתח את התנהגותו הבלתי צפויה בד"כ - באם היא נעשית בכוונה או שהיא נובעת מהמחלה. אבל אני חוששת, חוששת. אני חוששת מההתמודדות עם: 1) תהליך הפרידה. 2) עם בעלי החולה - גם תחושת נטישה. 3) להיות לבד עם 2 ילדים יחסית צעירים. כלכלית הם יהיו תלויים בי לעוד הרבה שנים. כולי תקוה שילדי לא נושאים גנטית את המחלה. אשמח לשמוע את חות דעתך המקצועית, ואולי המלצה לאן לפנות לעזרה. שכן, לא מדובר כאן על מקרה קלאסי של זוגיות צולעת, אלא יש גם את נושא המחלה הקשה ברקע, עם כל ההשלכות שלה. תודה.