מיואש מהחיים

נשוי מזה כשנתיים וחצי . אין לי שום עניין או רגש כלפי זוגתי.כל הנישואין הללו אני סובל, סובל מאוד . אין פרגון, אין אהבה , אין כלום. מה שיש , זה תסכול אחד ענק . אני לא סובל את הטונציה המין ארוגנטית כאשר היא מדברת. אני מוצא את עצמי לבד ( גם כשהיא בנמצא ) . מוצא את עצמי בחדר אחר , רחוק ממנה . כמו 2 אנשים החולקים יחד דירה ואף גרוע מכך. היא מלאת טענות כרימון. אני מוצא את עצמי במצב רוח ירוד ודכאוני. מה שמחזיק אותי זה הפחד מלהישאר לבד . אף פעם לא הייתי לבד ואני לא יודע איך זה להיות לבד. אני מוצא את עצמי במחשבות על האהובה מהעבר , אותה לא שכחתי ולא יכול לשכוח. חשבתי שאם אתחתן הרגש הזה יעבור . נהפוך הוא , הוא רק גבר.החלפתי עיר מגורים, התרחקתי מהעבר אך הוא רודף אותי . יחסי מין ? מה זה ? כבר שכחתי . ואם הם כבר קיימים , הם מכניים בלבד, ללא רגש , סוג של צורך בסיסי ועכשווי.נראה לי שזה הדדי וגם היא פוחדת להישאר לבד ולכן אנחנו ביחד. אושר ? מה זה ? ועכשיו אפשר להבין את הכותרת ? כן , מיואש מהחיים . יש מה לעשות ? לא נראה לי , ניסיתי הכל.מצאתי פורום להביע בו את הרגשתי מתוך רצון לכתוב ולהוציא את התסכול העצום הרובץ בי ובתוככי נשמתי . יש לי כל כך הרבה מה להעניק , אבל למי ? למי שלא יודעת להעריך את הנתינה וחושבת שהכל מגיע לה ? חוסר פרגון כבר ציינתי ? קשה לחיות כך, בלתי אפשרי . מה הפתרון אם קיים כזה ?