חוסר סובלנות או "הפרעה"

אני אם חד הורית לילד בן 7.5, עובדת כשכירה. מאז היות בני בן שנה וחצי אני גרה איתו לבד. האב שותף מלא בכל מה שקשור לילד אך לא גר באיזור בו אנו מתגוררים.הוא מגיע באמצע השבוע באופן קבוע להיות איתו אחר הצהרים והילד אצלו בכל סוף שבוע.היום שלי מתנהל כמרתון כל יום מ- 6 בבוקר עד 10 בלילה. אני עוזרת המון לילד בשיעורים, מסיעה לחוגים ובקיצור עסוקה כל השבוע. בסוף השבוע כשהוא נוסע אני מפנה את עצמי לטפל בבית בעיקר ובסידורים. אין לי זמן לעצמי רק כשאני ישנה. (בצחוק - אבל זה באמת המצב). הבעיה שרציתי להציג בפנייך היא שהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על הילד כשהוא לא מבין משהו בשיעורים, קשה לי לקבל שהוא לא מבין ואני כאילו מצפה ממנו לחשוב כמו אדם בוגר או כאדם שממש לפני שניה סיים תואר במדעי המחשב. אני מתעצבנת עליו ולפעמים גם קוראת לו סתום או טיפש. אין לי מושג מאיפה זה יוצא ממני. אני אוהבת את הילד שלי ברמות שאי אפשר לתאר, הוא הדבר היחיד עלי האדמות שבזכותו אני מאושרת בחיי. חשוב לי לציין שהיתה לי ילדות חומרית וללא אהבה. אמא שלי לא ידעה לאהוב אותי אז אני משתדלת לא להיות כמוה. אני חושבת שהצלחתי ובגדול!!! האם אני צריכה איזשהו טיפול כדי לטפל בעצבים הללו הרגעיים כי אחרי שניה אני יכולה לחבק אותו ולנשק אותו ולאכול אותו מרוב שאני אוהבת אותו. למה קשה לי לקבל את זה שקשה לו? למה אני לא מצליחה לשלוט בעצבים המטופשים הללו שעוברים לי אחרי שניה? האם כדאי לי לקחת רסקיו או טיפול תרופתי דומה? האם ללכת לשיחות? בבקשה עזרי לי לקבל תשובות אני לא יכולה לחשוב על כך שאני מתנהגת ככה לילד שלי!

ליאת שלום. ראשית ברצוני להודות לך, כבר קיבלתי בום לפרצוף שזה טוב כי לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. אכן יש עלי עומס אבל זה לא תירוץ!!!. אשמח אם תכוויני אותי למי לפנות ואיך לטפל? איזה סוג עזרה לבקש? תודה רבה.