בן 6 - התפרצויות זעם

שלום, מיזה תקופה אני שמה לב לשינוי בהתנהגות של בני בבית. כאשר הוא חוזר מבית הספר הוא הופך להיות ילד עצבני, כל בקשה שמבקשים ממנו הוא נתקף בזעם והמילה "לא רוצה" הפכה להיות חלק ממנו. בקשה להכין שיעורי בית הופכת להיות להתקף זעם אחד גדול, בקשה פשוטה כגון: "בא להתקלח" מתסיסה אותו. ההתנהגות שלו לפעמים אף מרחיקה לכת, הוא יכול להרביץ לי,לבעוט בי וחמש דקות אחרי לבקש סליחה. כאשר הוא מתנהג כך אני מנסה להתרחק ממנו עד יעבור זעם. בהרבה מצבים אני מכניסה אותו לחדר להירגע. אחרי שלב ההתפרצות מגיע הבכי ואז אני נכנסת לחדר ומחבקת אותו. כל יום הסיפור הזה חוזר על עצמו. הבוקר שוחחתי עם המחנכת שלו וניסתי לבדוק איתה האם היא מרגישה שעובר עליו משהו. היא הבטיחה לשוחח עימו. בשיחה הוא סיפר לה סיפורי כזב: שמפריע לו שנכנסים לחדר שלו, שהוא לא רוצה לקום לבית הספר והשקר הגרוע מכל זה שמרביצים לו. דבר אשר אינו נכון בהמשך השיחה המורה ניסתה לברר עימו האם זה נכון ואז הוא סיפר שהוא מרביץ לאימא ושהוא לא מתכוון להרביץ לי בגלל שהוא מאוד אוהב אותי והוא אף כתב לי מכתב אהבה בנוכחות המורה. מיותר לציין כמה שהזדעזעתי לשמוע שקר שכזה. אני כל הזמן חוזרת ואומרת שאסור להרביץ לאף אחד אפילו לא לחבר שמציק לך. למזלנו, המורה מכירה אותנו ויודעת שאין אלימות אצלנו. והיא הבינה שהמצב הפוך שהוא זה שמכה ולא ההפך. כאשר ניסתי לברר איתו מדוע הוא אמר את זה, הוא אמר לי אימא התבלבלתי וגם פחדתי שהמורה תדע שאני מרביץ לך. אני מבקשת להתייעץ איתך כיצד עלי לנהוג במצבים של התקפי זעם שהוא עובר, האם זה הלחץ של כיתה א' יכול להשפיע עליו בצורה הזו? האם זה נכון להתרחק ממנו כאשר הוא בהתקף זעם והוא מרביץ לי? האם זה נפוץ שילדים ממצאים שקרים כאלה ואחר כך להגיד שהוא יתבלבל (דבר אשר אני רואה אותו כדבר חמור). אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה