התקפי זעם

שלום רב, קראתי המון הודעות ולא היתי רוצה לחזור על אותן השאלות אבל אני די מיואשת ומחפסת הכוונה והדרכה. יש לי בן מקסים, בן שנה ו-8 חודשים. מבין הכל, משתף פעולה כשאני מבקשת ממנו לעשות משהו, עוזר לי בבית וכ"ד. הוא עדיין לא מדבר, לפני זמן מה הפסיק לגמרי אפילו את העברות שהיה מצליח להגיד. היום הוא מתעצבן מכל דבר, גם אם זה "אסםר, שלי וגם אם זה רצון לעשות משהו. הוא חסר סולבנות לחלוטין, זורק כל דבר שבו נתקל, שובר לי דברים במטבח והכי גרוע הוא מרביץ לי. אני לוקחת לו את היד ואומרת בקול קשוח שאסור להרביץ לאמא, אבל וא ממשיך ומתעצבן עוד יותר. אני מנסה להתעלם , אבל הבכי והצרחות רק מתעצמות. גם לדבר אליו זה רק מחמיר את המצב הוא רק שומע את קולי - מתחיל להטיח את ראשו בקיר וכל השרירים שלו תפוסים וכמובן מעיף הכל.זה קורה בדרך כלל בשעה קבועה, בערך 18 בערב. אני משתדלת להיות איתו כשחוזרים מהגן, אנו משחקים ביחד, אוכלים ביחד ארוחת ערב, ובארוחה מתחיל הבלגן כשאני מבקשת ממנו לשבת יפה בכיסא האוכל, כי הוא עושה בלגן עם הרגליים אז הוא מתחיל להפוך את הצלחת ודוחף את השולחן אז אני מורידה אותו ואומרת שהארוחה הסתיימה כי הוא לא רוצה להתנהג יפה. וכאן בדר"כ מתחיל הבלגן. מה אני עושה לא נכון? מאוד מפחיד הקטע של המכות, כי אוא לא מכיב להערות שלי ואני חוששת שאין לי מילה עבורו, איך מגבשים כבוד להורה? אשמח מאוד להדרכה נבונה וסליחה על האורך. תודה מראש

שירלי המון תודה, במיוחד על התחושת ההבנה הרבה מצדך , באמת לעיתים מתחשק שגם אותנו יחבקו ויחזקו, באמת תודה:) אבל יש עוד משהו בהתקפים שלו - זה מכות, הוא מכה אותי, די חזק לדעתי לגילו. אני מחזיקה לו את היד ו אומרת בקשיחות שה כואב לי ואסור להרביץ לאמא אך הוא מתעצבן עוד יותר , מסתכל לי בעיניים מעיף כפה. גם כאן יש מקום לחיבוק מצדי. או שיש פשוט להתעלם מזה? התעלמות זה לא חיזוק חיובי במקרה זה? מודה מראש