רגשות אשם ותסכול כבד

שלום וברכה, אני אמא ל-2 בנות, 1.8 + 4, שתיהן ילדות מקסימות וחכמות. הגדולה שלי מאוד מנסה לקבל מקום מרכזי יותר בבית כמובן מאז שאחותה נולדה האהבה מתחלקת בין שתיהן. חשוב לציין שאני מנסה לעשות כל שביכולתי (הפיזית והכלכלית) כדי לשמח לפנק ולתת לשתיהן, אך מצד שני אני מרגישה שמאחר והגדולה שלי לרוב כועסת ולא מרוצה, צועקת דוחפת ומרביצה (סוג של התקפי זעם כאלה) גם כשמנסים לעזור לה - פשוט שדברים לא הולכים בדרך שהיא רוצה, קשה לי להיות רגישה אליה לפעמים ולהצליח להכיל את כל הכעס הזה במיוחד שאני מנסה. במצבים כאלה לפעמים גם לי יש התפרצויות (צעקות בעיקר) שקשה לי מאוד לעצור. אני לא יודעת אם זה אני או הילדה, לעתים עובר לי בראש שאולי מדובר בסוג של דכאון אחרי לידה כי יש לי גם חששות מהריונות נוספים, ממש לחץ נפשי (רעד בגוף) ובכי וצעקות עושים לי ממש חולשה. ונחזור לילדה..........יש פעמים שאני מאוד רוצה להיות אתה 1 על 1 כדי להיות 100% אתה ולתת לה את תשומת הלב ואני משתדלת להצליח לשבת אתה בנחת ולהשתדל לא להכעיס אותה בכל דרך אבל זה לא תמיד הולך... בעלי ואני לא תמיד באותו הקו, אני מדברת אתו כמעט כל יום על איך אנחנו צריכים לעשות ואיך להתנהג ומה לעשות וקראתי פה וקראתי שם והוא כבר לא יכול לשמוע אותי וטוען שאני הסטרית ואני צריכה להפסיק לקחת קשה את הנושא (פליק 1 תעמידי אותה על מקומה והיא תחזור להתנהג יפה - חשוב לציין שאני האחרונה שמסוגלת לעשות זאת, לא אני...) מה לעשות? מאיפה להתחיל??