התבכיינות/יללות בגיל 6 שנים
דיון מתוך פורום ייעוץ חינוכי
שירלי שלום רב, בני בן 6, תלמיד כיתה א כבר זמן מה משתמש במשפט ... אוף לא יכול..... או ... נו אמא אני לא יודע!... זה קורה בגן כשיש קושי במשהו ספציפי וגם כשאין כלל, אפילו בדברים בסיסיים שעליו לעשות על בסיס יומיומי. זה מרגיז במיוחד בזמן הכנת שיעורי בית כשאני רואה שהוא פשוט איינו מרוכז ולא מתכון להתרכז אלא בדיוק הפוך.רק אם אני מעירה לו בצורה נוקשה הוא מפסיק עם התגובה הזאת אבל הייתי רוצה להמנע מהטונים נוקשים ולמנוע כלל את האי נעימות מיותרת זו שמקלקלת לשנינו את האווירה בבית. אשמח להמלצותיך. מראש תודה
מארי שלום רב, לעתים יש להורים צפייה, שהילדים יעשו מטלות, כמו: לסדר את החדר או להכין את שיעור בית בשמחה ובאושר ורצוי גם ללא תלונות. צפייה זו אינה באה לביטוי במציאות, ויוצרת תסכול וחוסר אונים. נסי לחשוב מה המסר של הילד, למשל: קשה לי המעבר מילד "קטן" בגן ילדים לילד "גדול" בעל מחויבות לשיעורים או אני זקוק לעזרה או אני צריך שתראו אותי וכו'...ההסבר מגיע מתוך הסובייקטיביות שלו. תגובה של כעס או של מוגנות יתר עלולה לחזק התנהגות זו שהנה בלתי רצויה. על-כן חשוב מצד אחד להביע אמפתיה לקושי ולהציע עזרה. אך מן הצד השני להמשיך עם הגבול והחוק, ולסיום לא לשכוח לעודד. לדוגמה: אני מאוד מבינה שקשה לך להכין את שיעורי הבית. האם יש משהו שאני יכולה לעזור? או בוא נחשוב מה אתה צריך? שעורי בית חייבים לעשות, הם חלק מהמטלות ומהתרגול של תלמידים, ואתה תלמיד. העידוד: אני רואה שאתה עושה מאמץ רב, אני גאה בך שאתה משתדל, אני בטוחה שאתה עושה כל מה שאתה יכול וכו' בעידוד יש לשים דגש על הדרך ועל המאמץ ולאו דווקא על התוצאה הסופית. בתום השיעורים ניתן להציע פעילות נחמדה, למשל: לצאת לגינה או לשחק משחק קופסה. בהצלחה, שירלי
מנהל פורום ייעוץ חינוכי
