בת שנתיים מרביצה ללא סיבה

דנה שלום רב, נראה שאת משקיעה זמן רב ומאמצים בחינוכה ובגידולה של בתך. התנהגותה שכיחה לגילה, ובה היא בודקת את מערך הגבולות מולך ומול זולתה. זו אינה קשורה ליחס ולתשומת הלב שאת מרעיפה עלייה. מחד גיסא, הנך צריכה להעביר לבתך מסר חד משמעי, ברור ועקבי ללא חיוכים וללא צחוק, שאסור להרביץ לאמא (כמובן גם לזולתה – אסור !!). זהו גבול בל יעבור. ילדים צעירים אינם מבינים הסברים ארוכים, אלא משפטים קצרים וברורים, לצד התנהגות של ההורה מול ההתנהגות הבלתי רצוייה שלהם. מאידך גיסא, יש לעזור לה בויסות הרגשי, כאשר היא חשה תסכול או כעס , לדוגמה: לפני שאתן יושבות לשחק יש לומר לה מראש, שאת מאוד שמחה ורוצה לשחק עימה, אך אם היא תבחר לצעוק או להרביץ את תאלצי בצער רב להפסיק את המשחק. אם היא מרביצה, מפסיקים מיד לשחק. ניתן לומר לה בתקיפות אדיבה (בטון תקיף, אך לא בצעקה), שלא נעים לך לשחק עימה כך, ושמחר תנסו לשחק שוב בנעימים ללא הרבצה. אין לחזור למשחק גם אם היא מבטיחה, שלא תרביץ שוב או אם היא בוכה . כשהיא מתנהגת יפה במשחק יש לומר לה, שהיה לך נעים לשחק איתה או שתרצי לשחק עימה גם מחר (רצוי בתוספת של חיבוק ונשיקה). במקרה שהיא מרביצה בזמן תסכול, כמו: לא הצליח לה במשחק או הפסד, יש לברר עמה על מה הכעס, ולחשוב איתה על דרכים אחרות חוץ מלהרביץ.. זאת יש לעשות כששתיכן רגועות ומקשיבות זו לזו. בהצלחה ושבת שלום, שירלי