ילד בכיתה ט

יש לי ילד אספרגר שמספר שהוא נוחל אכזבות מצד המין השני. הן לא נענות לו. ילדה אחת כבר יש לה חבר וילדה שנייה גדולה ממנו בשנתיים. הוא חש רע מאוד ויום אחד גרם לעצמו סבל בכך שלא אכל ולא שתה כל היום כביטוי לכעסו. הוא משתמש באמירות כמו: אני רוצה לחתוך את עצמי, ולהרוג את עצמי. אין לי שום דבר טוב בחיי. הוא מקבל שיעורי שילוב בבית הספר למיומנויות חברתיות ושעת תירפיה עם תירפיסט בבית הספר שעה פרטנית. התור לפסיכותרפיה קבוצתית יהיה מאוחר מאוד. מה לעשות?

מושית שלום, גיל ההתבגרות ידוע כפרק חדש בחיים, בו העניין בבני/בנות המין השני גובר. לפיכך, עצם הרצון והעיסוק של בנך בבנייה ובהתמודדות עם קשרים חברתיים מסוג זה מהווה שלב חשוב ונורמטיבי. יחד עם זאת, מתיאורך ברור כי בנך שרוי במצוקה קשה ביותר ובהווה אינו מסוגל להתמודד ביעילות עם אכזבות ו/או קשיים ביצירת קשרים רומנטיים. המקרה בו הרעיב עצמו יום שלם וכן ההתבטאויות בעלות התוכן האובדני מחייבות התערבות מיידית וכוללנית מצד ההורים והצוות החינוכי והטיפולי. ראשית, יש ליידע את המחנכת, היועצת, התרפיסט והצוות המשלב במצבו של בנך, על מנת שיהיו רגישים ומתחשבים כלפיו בתקופה זו וכן ערים להתנהגויות מסכנות בעתיד. כמו כן, ניתן לפנות לאחראי/ת על הטיפול הקבוצתי ולבקש כי לנוכח מצוקתו החריפה ישקלו לאפשר לו להצטרף לטיפול הקבוצתי בהקדם. חשוב שהנער יוכל לחוות גם מעט הצלחות ביצירת קשרים חברתיים – תהליך שיוכל לחוות ביתר קלות בקבוצה כזו המשלבת הן את תיווך מנחי הקבוצה והן את הסביבה הבטוחה ליזום קשרים. כמו כן, קיימות מסגרות פנאי אחרות בהן יוכל להיות באינטראקציה עם בנות גילו, למשל, תנועת נוער, חוג ריקודים סלוניים לגילאי 12-18, ועוד. שנית, התבטאויותיו מחייבות התייחסות רצינית מצד ההורים והתרפיסט, אשר במסגרת הטיפול בבנך יכול לבצע "הערכת אובדנות". דהיינו, לברר עם הנער מה משמעות דבריו ומעשיו (הצום). למשל, האם מדובר במסרים שנועדו "להלחיץ" את הסביבה כדי שיראו עד כמה קשה לו? האם השמעת איומים ונקיטת אמצעים המדאיגים את הוריו היא דרך למצוא פורקן מיידי לתסכול הרב מאי הצלחה? האם, אכן, חושב לשים קץ לחייו? אם כן, האם זו הפעם הראשונה שחושב על כך? האם התגברו מחשבות כאלה בתקופה האחרונה? וכיוצ"ב. יש להתייחס לתשובותיו בכובד ראש ולנקוט באמצעים שישמרו על שלומו ובטחונו. מעבר להערכת האובדנות, התרפיסט יכול לבדוק עם הנער כיצד הוא מגיב בדרך כלל לאי הצלחה ולהרחיב את רפרטואר הכלים שיש לו כאשר דברים לא מסתדרים כפי שהיה רוצה. בשל היותו נער המאובחן כאספרגר, יש להתעכב במיוחד על ההיבטים הבינאישיים בהתנהגותו מול המין השני. למשל, כיצד הוא נוהג ליזום קשרים חדשים? כיצד הוא מפרש את המסרים המילוליים והלא מילוליים שמקבל מבנות המין השני? באילו מקרים הסיק כי מישהי אינה מעוניינת בקשר עימו? איך היה מזהה שהעניין בקשר הוא הדדי? מה עושה את חוויית הדחייה עבורו בלתי נסבלת? ועוד. מצד ההורים, חשוב לעשות שני דברים: מצד אחד, להבהיר באופן חד משמעי כי התנהגות המסכנת את בריאותו ו/או חייו היא חמורה מאוד ובשום פנים אינה מקובלת עליכם. מצד שני, לתמוך בנער, לשקף ולתקף את הרגשות שלו (לדוגמא, "אני רואה כמה קשה לך להתאכזב עוד פעם. זה באמת יכול להיות מאוד מכעיס ומעציב.") ולעודד אותו (לדוגמא, "התאזר בסבלנות. לפעמים עובר זמן רב עד שמצליחים ליצור קשר ולשמור עליו. בינתיים, לומדים דברים מעניינים וחשובים על איך להתקרב למישהי שמעניינת אותך, מה אפשר לעשות ומה מוטב לא לעשות.") בברכה, ד"ר איריס שגב.