מוטיזים אלקטיבי

שלום! בני הוא בן 13.5. בעקבות שיחה שלי עם פסיכיאטרית בקופ"ח (הוא לא נכח במקום) בנוגע להתנהגותו (חוסר יצירת קשר עם מבוגרים כמו מורים, חוסר יצירת קשר עין, הסתגרות והמנעות מקשרים חברתיים, המנעות מרחצה, המנעות מקנייה בחנויות שדורשות ממנו לדבר ולפנות. הבעייה לא הורגשה בצורה כה חדה עד סיום בית-הספר היסודי והתחלת חטה"ב. בשנים הראשונות בבית-הספר א-ה היו לו חברים שהגיעו לביתנו והוא לביתם)הפסיכיאטרית היא שיערה כי מדובר בתופעה המכונה-מוטיזים אלקטיבי. המונח הזה נחת עלי כרעם ביום בהיר. אודה על קבלת מידע בנושא איך בכלל מתחילים לטפל בבעיה, האם התופעה קשורה לספקטרום האטיסטי? אספרגר? האם מדובר בחרדה חברתית או ביישנות יתר? קראתי מעט על התופעות הללו ויש מידה מצומצמת של כל דבר שניתן לאתר אצל.אילו מאבחנות מתאימות יותר לאבחן תופעה זו ? ד"ר רוני הגש או ד"ר דיצה צחור? מה ניתן לעשות באופן מיידי? (ההמתנה לאיבחון אורכת זמן רב מאוד) האם טיפול בבע"ח? אומנויות? אימוץ בע"ח. כרגע אני חוששת מאוד לעתידו, שירכוש מקצוע שיוכל להשתלב בשוק העבודה וכדומה. כיצד ניתן לשכנע ילד מתבגר, עקשן ברמות, לעשות איבחון ולשתף פעולה? האם רצוי פשוט לשקף ולתאר לו את הבעייה שלו ?הרי אינני יכולה "לסחוב" אותו בכוח... תודה מראש

מרים שלום, אילמות סלקטיבית (selective mutism) אינה נכללת בהפרעות הרצף האוטיסטי (תסמונת אספרגר כלולה ברצף האוטיסטי). אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) הינה הפרעה התנהגותית המופיעה בגיל הילדות ומתאפיינת בכישלון לדבר במצבים חברתיים ספציפיים, המצריכים תקשורת שפתית (למשל, בבית הספר), וזאת למרות היכולת לדבר במצבים חברתיים אחרים. הכישלון לדבר במצבים ספציפיים אינו נובע מאי ידיעת השפה או מהפרעה בתקשורת (גמגום, הפרעה התפתחותית נרחבת, וכיוצ"ב). חרדה חברתית והימנעות חברתית קשורות, לעיתים, לאילמות סלקטיבית, ובמקרים כאלה ניתנת אבחנה נוספת הנוגעת לחרדה. מכלול הבעיות שתיארת אכן מצריך בירור מעמיק המתרחש הן עם ההורים והן עם הנער ומתבצע פנים-אל-פנים. מכאן, שההשערה הראשונית שהתבססה על דיווחייך בלבד, אינה בהכרח האבחנה הנכונה. מתן האבחנה מתבסס על תהליך הערכה, שכולל איסוף מידע על ההיסטוריה ההתפתחותית של בנך מינקותו ועד היום. בנוסף, אבחנה תתבסס על אינטראקציה עם ותצפית על הנער, ולעיתים קרובות, על העברת מספר מבחנים פסיכולוגיים. אם ברצונך לקבל חוות דעת נוספת מנוירולוג או פסיכיאטר ספציפי, הדבר, אכן, עלול לקחת זמן. מטעמים מקצועיים, לא אוכל להמליץ בפורום על רופא ספציפי. על מנת להתחיל לטפל בבנך ללא עיכוב, ניתן לפנות לפסיכולוג קליני מטעם קופ"ח, שיפגוש את הנער, ימשיך את תהליך ההערכה שהחל אצל הפסיכיאטרית ויבנה עבורו תוכנית טיפולית מתאימה. כמו כן, יוכל הפסיכולוג לספק הדרכת הורים קבועה שתסייע בהתמודדות עם בעיותיו של הנער ובדרכים לקדם את התפתחותו הרגשית והחברתית. אני מבינה את דאגתך לעתידו המקצועי, אולם מוטב להתמקד כעת בדברים עימם מתמודד נער בן 13. לדוגמא, יכולת ההסתגלות שלו לדרישות המסגרת הבית ספרית, פיתוח המיומנויות החברתיות שלו, ריכוך החרדה/ההימנעות מקשרים אינטימיים, ועוד. טיפול יעיל בנושאים הללו בהווה יפתח את כישוריו הרגשיים והחברתיים ויגדיל את הסיכוי למציאת סיפוק ומימוש הפוטנציאל שלו בכל תחומי החיים, ובכללם בתחום התעסוקתי. בהקשר זה, על מנת לגייס את בנך לשיתוף פעולה, כדאי לשוחח עימו על הקשיים שהוא חווה בהווה ולא על התחזית לעתידו. בדרך אמפאתית, ניתן לציין בפניו כי את רואה עד כמה קשה לו בשנתיים האחרונות בבית הספר ולשבח אותו על כך שלמרות הסבל הרב שוודאי מרגיש, הוא עדיין מנסה ומשתדל עד כמה שהוא יכול. מלבד החיזוקים, הדגישי כי הוא לא חייב להמשיך לסבול, משום שאפשר לעזור לילדים ונערים במצבים כאלה. הסבירי לו בשפה פשוטה כי ישנם מבוגרים שהמקצוע שלהם הוא לעזור לילדים שקשה להם לדבר בבית ספר ושהוא יכול להיפגש עם אדם כזה ולבחור בדיוק עד כמה הוא רוצה לספר על עצמו. תמיכה רגשית וגישה בלתי שיפוטית עשויות לרכך את ההתנגדות שלו וליצור תחושת ביטחון שהוא זקוק לה על מנת לשתף פעולה עם תהליך ההערכה והטיפול במצבו. בהצלחה, ד"ר איריס שגב.

ד"ר מלכה שלום! אני מודה לך מאוד על תגובתך המהירה והמפורטת. נתת לי קווי מתאר כלליים שיאפשרו לי לטפל בבעיה. חג-שמח, מרים