בעיקר לחברות, אבל גם לחברים
דיון מתוך פורום סטומה - תמיכה
אחרי התלבטות עצומה, פחדים וחששות רבים - פתחתי כרטיס באתר היכרויות. הדייט הראשון שלי היה מאוד שווה. ישבנו בבית קפה - דייט צהריים. היה כיף! לא סיפרתי לבחור דבר וחצי דבר על הסטומה, הסרטן והקשיים. הדייט השני (כן, היה שני!) היה כיף אף יותר. בסופו הייתה קרבה פיזית - קצת נישוקים ומזמוזים קלים - היה מאוד נחמד אחרי יותר משנתיים שבהן שכחתי מה זה בכלל :) ואז הרגשתי שזה הזמן... ישבנו וסיפרתי לו על הסרטן, על הסטומה, מה זה בכלל (הוא היה נראה מבוהל מעט). בעיקר אמרתי שאני מספרת לו את זה כי היו לנו שני דייטים כיפים מאוד וגם קצת מגע פיזי. ביקשתי לומר לו שזה מבחינתי יהיה אטי. לא מיד סקס. שעברתי המון בשנתיים וחצי האחרונות - ועדיין עוברת, ושאני עדיין מעכלת את עניין המיניות שלי והנשיות שלי בעידן הפוסט-סרטן והסטומה, ושאם זה מתאים לו - אני אשמח. למחרת קיבלתי סמס שהיו שני דייטים מדהימים, ושהאומץ שלי להיחשף כך הוא גם מדהים, אבל שהוא לא אמיץ כמוני... בכיתי המון. עליי. על הסטומה המזוינת הזאת. על הסרטן. על החיים. בבוקר קמתי והרגשתי קצת יותר טוב. אני לא יודעת אם אוכל לעבור את כל זה שוב ושוב, אחרי דייט נעים ומוצלח שמעורר ציפייה ותקווה... אני נוטה להרים ידיים. ומנגד - לא רוצה להיות לבד בעתיד. בהנחה שהסרטן לא יחזור - ונניח אחיה עד גיל 70 (לא עלינו) - לא רוצה לבד עם סטומה :( לא רוצה :( ואם לא ארים ידיים, איך כדאי לעשות זאת בעתיד? אני חוששת שאם אספר לפני הפגישה - אולי לא תהיה בכלל פגישה... עם אף אחד. מה אתם חושבים חברים?
היי קרן, דבר ראשון רוצה לחזק את ידך ולהגיד שאת מודל לחיקוי. ממש כל הכבוד שאזרת אומץ ועשית את שעשית, ונראה שגם הצלחת. לא כל הדייטים צולחים, וזה שאחד לא הוביל הלאה, לא אומר שצריך להתייאש. דווקא אחרי שקפצת למים העמוקים, ממש עכשיו זה לא הזמן לוותר, אלא להמשיך לשחות ולנסות. לדעתי גם קיבלת אחלה פידבק מהדייט. עצם העובדה שאמר שהיה דייט מדהים ושאת בחורה אמיצה אמור לחזק אותך. אני חושב שהבחירה שלך לספר נכונה. אפשר לחכות עוד דייט אחד או מקסימום שניים. כמובן שזה תלוי בן אדם וסיטואציה. בקיצור כל הכבוד לך! מקווה שתמשיכי הלאה..
זה מה שקרה לי לא מזמן.... /: p: אז ככה, אני בת 39!! אני לא מנסה אפילו להכיר מישהו, אני לא עושה שמץ של מאמץ בכללללל. ברור שזה לא תקין. אחריי 17 שנים של בידוד חברתי בגלל מחלת המעיים שלי, כבר כ"כ התרגלתי להיות לבד שזהו, לא מכירה מצב אחר ולא מצליחה להכיל יותר מדי אנשים בתוך 4 האמות שלי, ובטח שלא בן זוג..... בכל אופן, לפניי כמה חודשים כשהתחלתי את הסטג', כבר ביום השני, אני חושבת, אחד המטופלים, איש מבוגר דתי ומאוד נחמד החליט שהוא חייב להכיר לי מישהו - בחור בדיוק בגילי, גם חוזר בתשובה ומאוד נחמד. כמובן שלא הייתי מעוניינת ובעדינות אמרתי לו, "לא יודעת, יש לי בעייה להכיר, תודה על ההצעה, אבל מעדיפה שלא". הוא כמובן ניסה ללחוץ ולהבין למה. אמרתי לו "תשמע, זה מורכב". חחחחח בינתיים, הטיפול של השדכן לא נגמר ואחריי שבועיים הוא בא להמשך טיפול. הוא והרופא, בזמן שלא הייתי בחדר, תכננו איך לנסות שוב לשכנע אותי. טוב, אז הם שוב מנסים ואני שוב דוחה בעדינות. וככה זה נמשך עוד טיפול ועוד טיפול עד שבשלב מסוים....... נכנעתי. חשבתי לעצמי, טוב מה יכול להיות.. מקסימום ניפגש ואיכשהו זה לא יתפתח ואני אהיה פתורה סוף סוף מהפצרותיהם של השדכנים. יענו בקטע של עשיתי את שלי. אז נתתי לו את הטלפון שלי שיתן לבחור. אני הספקתי לשכוח מהעניין (כבר מייד לאחר שהמטופל יצא מהמרפאה, למען האמת). זה לא עניין אותי ולא רציתי בזה. הבחור לא התקשר בכלל ואני אפילו לא שמתי לב לזה. אחריי חודש הוא פתאום מתקשר. לקח לי זמן להבין מיהו בכלל. ואוף..... כ"כ לא בא לי על השיחה הזאת עכשיו...... את לא קולטת, אבל אחריי 17 שנים אני כבר כ"כ רגילה להיות לבד שאני כבר לא רוצה כלום. וגם אין לי שמץ של מושג על מה, לעזאזל, אני אמורה עכשיו לדבר עם הבחור הזה שאני בכלל לא מכירה...? טוב אז כל אחד סיפר על עצמו ומה הוא עושה ואיך חזר בתשובה ועוד כל מיני. הרגשתי שהשיחה הזאת היא מהההה עול נוראי ושאני רק רוצה לסיים אותה כבר כמה שיותר מהר. אבל למרות זאת הרגשתי שאני חייבת לתת לזה צ'אנס. שאני לא יכולה להתנתק מהחיים ואני חייבת לעשות משהו. אז הכרחתי את עצמי ובאמת, בשיא הכנות, הכרחתי את עצמי לעבוד על עצמי ודווקא כן לנסות לפתח את זה. אבל... משום מה, אני לא יודעת למה. אולי כנראה בגלל שאני עדיין הרגשתי צורך לפרוק ולדבר על כל מה שעברתי וכו' וכו' וכו'....... אז באיזשהו שלב, כן, סיפרתי לו על ככככככל מצבי הבריאותי, הניתוחים ו... הסטומה. איזה מפגרת!!!!!! אמרתי לו שאני מבינה שמצב כזה יכול להרתיע ושאם קשה לו לקבל את זה, אני אבין ושאני רוצה שהוא יחשוב על זה ושאם הוא בכל זאת מעוניין, שיתקשר. פחחחחח לא רק מפגרת, אלא סופר מפגרת! אני לא צריכה לספר לך מה קרה... אכן כן, הבחור לא התקשר יותר!!!! האמת, הייתי דיי בשוק. משום מה אנחנו חושבים שלאנשים יש אמפתיה... אבל ככל שעוברים החיים, אני יותר ויותר מגלה שלא ממש. לא רק בהקשר לבחור, אלא בכלל בחיים - כל מה שקשור למחלות, מצבים רפואיים - אנשים לא אוהבים לשמוע. ולא רוצים להיות מעורבים. זה בדוק! אז קודם כל, אשה מדהימה שהכרתי דרך הפורום הזה, בעלת סטומה כבר 40 שנה, שאיתה אני בקשר מדי פעם, גרמה לי לשנות את ככככככל התפיסה שלי בנושא! ממש הפכה לי את כל כיוון המחשבה ב 180 מעלות. ואין לך מושג כמה אני מודה לה. קודם כל היא העירה את תשומת ליבי לפגם הראשון והעיקרי בגישה שלי, שהוא - למה אני צריכה בכלל מראש להציג את עצמי כבעלת המום כאן??? כזאת שהוא זה שצריך לקבל אותה...??? שהוא זה שצריך להסכים...????? אז זה קודם כל שגוי בתכלית, משום שהגישה צריכה להיות הפוכה - קודם כל, הוא (הדגשה) זה שצריך למצוא חן בעיניי (הדגשה) ולהיות ראוי (הדגשה) בכלל שאספר לו. משום שבתכלס, אף אחד (הדגשה) לא ראוי שאספר לו, אלא אם כן הוא הוכיח את עצמו ככזה!! היא הסבירה לי שבשביל שאדם יוכיח את עצמו כראוי צריכה גם לעבור תקופה ראויה/נכבדת של היכרות וזה דבר שנבנה אחריי תקופה קצת יותר משבוע שבועיים, ואפילו חודש חודשיים ואף חצי שנה. ובמהלך זמן זה עדיין אין שום סיבה שאני חייבת לשתף מישהו "במה שמתרחש אצלי בתחתונים" כדבריה :) וזה בהקשר לכל האנשים שנכנסים לחיי, לאו דווקא בהקשר לבחורים בלבד. על פי הגישה שלה, אני צריכה לזרום עם החיים, עם האנשים, והסטומה היא לא (הדגשה) אישיו. זה לא צריך לבעור לי לספר בכלל. למה אנשים צריכים בכלל לדעת?! אם זה יתגלה, אז בסדר, לא נורא, אני לא מתביישת בזה. אבל זה גם לא אישיו שאני צריכה לפתוח עליו במיוחד שיחה. אני מחייכת לכולם וזורמת עם כולם ולא חייבת לספר לאף אחד שששששום דבר. ותכלס, היא מהההה צודקת משום שמניסיון, עד שהכרתי אותה הייתי מהההההה יותר מדי פתוחה עם אנשים. שוב, זה בגלל שמשום מה אנחנו חושבים שאנשים הם גם פתוחים ואמפתיים ומקבלים הכל בקלילות זה ממש לא כך. משום שכל התגובות והצורה שאנשים אלה מסתכלים עלי אחריי שהם יודעים היא שלילית. זה בשורה התחתונה לא תרם לי בכלום לספר לאנשים, להיפך. קרן, כן תנסי ותכירי מישהו! כן תצאי איתו! תעשו דברים ביחד, תטיילו, תסעו, תבלו, תחיו! תהיו מעורבים עם עוד חברת אנשים משותפת ולא רק שניכם לבד. תצמצמי את רמת האינטימיות ללא מקסימאלית כרגע ותאפשרי לעצמך מרחב וזמן להחליט מתי הוא (הדגשה) ראוי שתספרי לו! ולא מתי סוף סוף מישהו יחליט שאת ראויה להתקבל על ידו. את בחורה חכמה, מוצלחת ויש לך הרבה מה להציע והרבה אהבה להעניק. אין שום סיבה שאת צריכה להרגיש שאת זו שצריכים לקבל אותה (כי את בעלת מום וכו' וכו' וכו'). לכולם יש מומים. הם לא מדגישים/מבליטים אותם, ובטח שלא בשלב התחלתי. גם לא בשלב מאוחר יותר. אף אחד לא מושלם! לכן גם את זו שצריכה להסכים קודם כל לקבל אותם!! :):):)
איזה מייל אדיר. כל מילה שכתבת - מדהימה. אני, וכולנו, צריכים לתלות על המקרר (או יותר טוב: על האסלה :) אני עומדת לשנן וללמוד את הפסקה הזאת בעל-פה: "למה אני צריכה בכלל מראש להציג את עצמי כבעלת המום כאן??? כזאת שהוא זה שצריך לקבל אותה...??? שהוא זה שצריך להסכים...????? אז זה קודם כל שגוי בתכלית, משום שהגישה צריכה להיות הפוכה - קודם כל, הוא (הדגשה) זה שצריך למצוא חן בעיניי (הדגשה) ולהיות ראוי (הדגשה) בכלל שאספר לו. משום שבתכלס, אף אחד (הדגשה) לא ראוי שאספר לו, אלא אם כן הוא הוכיח את עצמו ככזה!! היא הסבירה לי שבשביל שאדם יוכיח את עצמו כראוי צריכה גם לעבור תקופה ראויה/נכבדת של היכרות וזה דבר שנבנה אחריי תקופה קצת יותר משבוע שבועיים, ואפילו חודש חודשיים ואף חצי שנה. ובמהלך זמן זה עדיין אין שום סיבה שאני חייבת לשתף מישהו "במה שמתרחש אצלי בתחתונים" כדבריה :) וזה בהקשר לכל האנשים שנכנסים לחיי, לאו דווקא בהקשר לבחורים בלבד". תודה וחיבוקים!
חשבתם פעם לארגן מפגש פנויים פנויות מתוך הפורום?
ריגשת אותי ברמות על!!!
היי קרן וכולם, היה לי ממש קשה לקרוא מה שרבים מכם כתבו כאן. על מערכות יחסים שנדחו, על רחמים לבן הזוג, על זה שאף אחד לא ירצה להיות איתנו.. אוי אוי...! אני רוצה לדבר בשמי ובעלי סטומה אחרים שאני מכיר, בכל הגילאים, שמנהלים מערכות יחסים מלאות עם הסטומה - הסטומה ממש לא אמורה לעצור או לשבש מערכת יחסים, בכל גיל! אני היום כבר בן 32 וברוך השם היו לי הרבה מערכות יחסים מאז הניתוח (כבר 10 שנים אבל מי סופר..) ומעולם הסטומה לא הייתה סיבה לנתק קשר. כמוני אני מכיר לא מעט בחורים ובחורות בגילאים שונים שגם הם מנהלים מערכות יחסים מוצלחות ולמיטב ידיעתי כמעט לא ניתקלו (אם בכלל) בסירובים על רקע הסטומה. יש כל כך הרבה מה לומר על הנושא שממש קצרה היריעה, אבל אני אנסה לציין כמה דברים עיקריים. קודם כל, תחשבו רגע מהצד של בן הזוג: אם כבר מצאנו בן זוג שיש איתו כימיה טובה, הבנה הדדית, משיכה, הערכה ותקשורת טובה (כמה קשה למצוא היום דבר כזה!) האם רק בגלל שקית על הבטן נוותר על כל זה? הרי יש כל כך הרבה דברים במערכת יחסים שהם יותר חשובים מאיזו שקית על הבטן. תחשבו על אנשים שאתם מכירים - כמה הם היו מוכנים להתפשר רק כדי להיות עם אדם שעושה להם טוב? אני אישית מכיר אנשים שעברו מדינות והחליפו קריירות בשביל להיות עם מישהו שרצו. הדבר העיקרי למעשה הוא לא השקית עצמה, אלא הטכניקה כיצד ומתי מספרים לבן הזוג. אני אישית חושב שאין טעם לספר בכלל לפני שמערכת היחסים מתקדמת קצת, ומתחילות להתפתח רגשות. כמו שהודיה אמרה - הסטומה היא דבר פרטי מאוד, ולכן בן הזוג חייב להוכיח את עצמו ולזכות באמון מספק לפני שמספרים לו! מעבר לזה, מרגע שיש כבר רגשות מעורבים בעניין, הסיכוי להידחות קטן משמעותית. בדייט ראשון או שני ברור שפוסלים על כל דבר קטן - זו תופעה ידועה שכל דבר הכי קטן מקבל ממדים עצומים בשלב הזה. מרגע שמישהו מעניין אותי ויש לי רגשות אליו, היכולת לקבל מגרעות שלו הרבה יותר גבוהה. לגבי איך מספרים, אגיד כאן רק כמה מילים. קודם כל, בזמנו כתבתי טור שלם על הנושא שאני ממש הייתי שמח אם תקראו - הוא מופיע בעיתון של העמותה מ-2005 בעמוד 19 כאן: http://www.cancer.org.il/download/files/bitaon_june_2005_1.pdf אני כותב שם בדיוק איך ומתי אני מספר על הסטומה - אותו דבר שאני עושה עד היום :) דבר אחד חשוב שלא כתבתי אז, ושעלה הרבה בשיחות על הנושא, הוא שאני אישית ממש נגד אמירות מהסגנון "אני אבין אם תוותר/תעזוב/וכו'". למה? קודם כל, כי אני באמת לא אבין! אם לבן אדם יש כבר איזשהם רגשות אליי, הוא לא יעזוב על דבר כזה. שנית, כי אני ממש לא רוצה להיות זה שמכניס את האופציה הזו לשיחה בכלל! ושלישית - אם הוא רוצה לעזוב, שיאזור אומץ ויגיד בעצמו! למה שאני אעשה את זה קל בשבילו? בכל מקרה, קרן - אם את רוצה לדבר על הנושא גם מחוץ לפורום, איתי או עם אחרים, את מוזמנת להיות בקשר גם בטלפון. אשמח לשתף אותך בניסיון שלי וגם לקשר אותך לכמה בחורים ובחורות שמנהלים מערכות יחסים טובות עם סטומה. בהצלחה! והכי חשוב זה לא לוותר. שום שקית לא צריכה לבוא בינך לבין האהבה :)
תודה על התגובה הארוכה והחכמה :) אני שואלת בזהירות ומעלה נקודה למחשבה: אולי יש קצת הבדל בין גברים לנשים? כמה פעמים ראית אישה מכוערת מלווה בגבר הורס לצדה? וכמה פעמים ראית אישה יפהפייה ולמראה בן זוגה תהית: "מה היא עושה עם העקום הזה?!?!" אני חושבת שנשים - הרבה יותר מגברים - יכולות להכיל ולקבל 'פגמים' אצל גברים. בהכללה כמובן. ויש עוד דבר: העניין שכתבתי עליו לבני, בתגובה למעלה. כיום מגיעים לסקס מאוד מהר. מהר מדי לטעמי, אבל זה כך. נראה לך שיש גבר בעולם שלא ייראה לו מוזר שאני מתנערת או מתחמקת ממגע פיזי? או שהוא יחשוב שאני לא נמשכת אליו. או שהוא יחשוב שאני פריגי'דית. או שהוא יחשוב שאני צדקנית. או השד יודע מה הוא יחשוב - זה ייראה מאוד מוזר לדחות מגע פיזי מצד אחד; ומצד שני גם לא לספר על הסטומה כל-כך מהר. אם יש לך פיתרון שמתיישב עם העולם המטורף הזה שבו הנורמה היא לקפוץ למיטה בדייט שלישי - בבקשה... שתף...
היי קרן, הסוגיה הזו מאוד מאוד מוכרת ומורכבת... אני יכולה לספר לך מנסיוני האישי שאני גם דוגלת בלספר הכל בפגישה שניה שלישית, אפילו היתה פעם אחת שסיפרתי לפני שבכלל נפגשו. אני חושבת שזה הכי נכון לא משיקולים של מגע או סקס (שמגיע הרבה הרבה יותר מאוחר), אלא מתוך היבט רגשי, לא לפתח סתם רגשות ושהצד השני לא ירגיש מרומה... הדבר השני כמו שנכתב כאן זה איך מספרים, אין לך על מה להתנצל, לא את בחרת את המצב הזה, ברגע שאת לא עושה מהעניין ביג-דיל בדר"כ ככה גם הצד השני מקבל הזה. בניגוד לרן אני תמיד משאירה פתח לצד השני לסגת בלי שירגיש רע עם עצמו, כי בכל זאת לא כל אדם מסוגל להתמודד עם דבר כזה וזה לגיטימי. עד כה לא קיבלתי תגובות שליליות ולמרבה הפתעתי (באמת!) נתקלתי בתגובות מאוד מחזקות ותומכות,בעיקר מעריכים את הכנות. אני חושבת כמוך שיש הבדל משמעותי בין גברים לנשים...אבל עדיין זו לא סיבה להשאר לבד. אני מאחלת לך שתמשיכי לנסות להכיר, לצאת ולבלות. גבר שלא יקבל אותך כמו שאת עדיף לך בלעדיו... אם תרצי אשמח לדבר איתך באופן פרטי על הנושא.
תהיתי מתי תצטרפי לדיון :)
בטח! בטח! אשמח לשוחח. הודיה יקרה, תוכלי להעביר לטלטול את המייל שלי? תודה :)
אני אפתח בכמה מילות עידוד. זה לא קל, אבל לא בהכרח קשה. אפשר למצוא זוגיות, גם עם סטומה. מניסיון אישי... עד לפני כחצי שנה הייתי בזוגיות למשך כחצי שנה שנפסקה ללא קשר לסטומה. אמנם סטומה עלולה קצת לשנות את השיגרה היומיומית אבל ככל שמצליחים לשמור על אורח חיים נורמלי אין סיבה שהסטומה היא שתפריע. נכון להיום אני פנוי. עד לבלאגנים האחרונים בהודו, חייתי חיים נורמליים למרות הסטומה. זה נתן לי את כל הביטחון לנסות וגם לקיים מערכות יחסים. עד לאחרונה.... החששות שעליהם כתבת מתגברים אצלי פי כמה וכמה בעקבות המצב החדש ועוד סיבה שמבחינה סטטיסטית רק מורידה לי את הסיכויים, עצם היותי גיי. עכשיו, במצב החדש, אני כבר לא יודע מה הולך לקרות בתחום הזה מבחינתי. אני כבר לא כל כך אופטימי למציאת בן זוג. מי ירצה להכנס לקשר עם בנאדם שסוחב איתו כל כך הרבה מחלות ומצב רפואי מסובך כל כך??? אז נכון, יש בי יותר ממחלות, ומי שרק יכיר אותי... בלה בלה בלה אנחנו לא מגיעים לשלב שיכירו אותי... אורח החיים שלי לא מאפשר היכרויות ספונטניות. אני מאוד מזדהה עם הדיכאון, חוסר האופטימיות וההתמודדות עם הקושי. אהבתי את רעיון המפגש לפנויים פנויות הלוואי שהייתי מכיר גייז עם סטומה בינתיים חוץ ממני הכרתי עוד אחד הוא בן 70 פלוס... אז אם אתם מכירים, או בלי קשר בא לכם לשדך :), אני אשמח... אחלה יום אלי
אוף. אין לי מה לומר. לא פשוט להיות בעל סטומה. לא פשוט בדרך כלל להיות הומוסקסואל. שני הדברים יחד... אין לי מושג איך מתמודדים.
אשמח להכיר אותך
עם התחלה כזאת יהיה לך עוד הרבה אומץ הלאה! אני משווה את מצבי ואת השקיות למצב של כבדי ראיה ועדשות מגע/ משקפיים. התרגלנו שזה לגיטימי שלפני השינה בן הזוג יניח את המשקפיים בצד ולא יראה אותנו ממטר??? נתרגל גם לשקית !!! באמת , שאני לא דואגת, מי שמאמץ גישה נעימה לו ויודע מה הוא שוו -ואת נשמעת כזו- ימצא בן זוג לפי התאמה ומידה!
מנהלי פורום סטומה - תמיכה
