22 יום אחריי ניתוח

וגם למען אלה המועמדים לניתוח כזה, הרי דווח, אחריי שכבר כתבתי כמעט הכל, באו לבקר אותי ואח"כ גיליתי שההודעה נמחקה :( אז מחדש: זה מדהים, אבל רק ביום שבת (כיפור) עדיין התפתלתי מכאבים גם בצלקת הפריאנאלית וגם בחתך בבטן, לקחתי כדורים לכאבים שעזרו, למחרת חישבתי מתי פחות או יותר הכאבים אמורים לחזור ו.. וואלה, הכאבים הפריאנאליים כלל לא חזרו! ועבר עוד יום ועדיין הם לא חזרו :) אודי..... איך שאתה צדקת!!!! אמרת לי ששלושה שבועות אחריי אין יותר כאבים וזה מדהים.... כך בדיוק זה קרה, :):):) אני פשוט כ"כ מבסוטית ומרגישה הקלה שאני לא יכולה לעצור את ההתלהבות חחחח. אמנם החתך בבטן עדיין כואב רצח, אבל זה כלום לעומת הכאבים הפריאנאליים וקל יותר לסבול אותו. בניתוח הזה זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאני מקבלת נרקוטיקה. בניתוח כריתת המעי הגס לפני 4 שנים לא נתנו והייתי במרוץ יום ולילה -לא הלכתי, אלא רצתי-טסתי ממש במסדרונות בית החולים מרוב כאבים. מי שהיה מסתכל מהצד היה רואה את האות ר (כי הייתי מקופלת) + עמוד שמחובר אליה ושניהם טסים הלוך ושוב חחח והנה, סוף סוף בניתוח הזה קיבלתי נרקוטיקה, ומה בסוף? מסתבר שאני לא יכולה לקבל נרקוטיקה בכלל. לפני ניתוח חיברו אותי לאפידורל ואין מה לומר, האפידורל היה מדהים! התעוררתי מניתוח ואין שששום כאבים. איזה כיף זה. לא ידעתי שקיים מצב כזה שלקום מניתוח ולא להרגיש כאבים. אבל את האפידורל הוציאו אחרי 24 שעות ועברו למורפיום. OMG כמה שהוא עשה לי רע... הוא גרם לי להרגשה כללית איומה ולירידה מסוכנת של לחץ הדם, מה שדרש לחבר אותי לא.ק.ג, ניטור ואיסור מוחלט לקום מהמיטה. אחריי יום וחצי במיטה חשבתי שאני מתפוצצת! לא יודעת אם דעתי הייתה שפויה באותו רגע, לא נראיתי שפויה זה בטוח, כי כך דווח לי בהמשך, אבל בכל מקרה, ב 5 בבוקר ניתקתי עצמי מהא.ק.ג, המוניטור שבאצבע, לקחתי איתי את קופסת השתן מפלסטיק הענקית ופשוט התחלתי ללכת! הייתי פשוט ח-י-י-ב-ת לזוז!! טוב, אז מורפיום כבר לא בא בחשבון, שאר נרקוטיקות לא השפיעו על הכאבים כלל ורק גרמו לעוד תופעות לוואי קשות כולל קשיי נשימה. אז נשארתי עם וולטרן ואופטלגין. היה קשה מאאאאוד. הוולטרן דווקא היה יעיל מאוד והעלים את הכאבים לגמרי למשהו כמו 10 שעות, אבל לא הסכימו לתת לי יותר מפעם ביום, זאת אומרת ששאר 14 שעות התפתלתי מכאבים קשששששששים!!!! מלבד וולטרן שום תרופה לא השפיעה עלי ולא הזיזה לכאבים בפסיק. רק אחרי 5 ימים דיברתי עם אחד הרופאים בביקור והסברתי לו את המצב, אז הוא נתן לאחיות הוראה לוולטרן פעמיים ביום. לגבי הניתוח, הרופא נכנס דרך החתך הרוחבי (שבקו הביקיני) שקיים עוד מניתוח כריתת המעי. לא היה צורך בלפרוסקופיה, אלא רק בפתיחת החתך הרוחבי וחיתוך קצת לפני פי הטבעת וקצת אחריי, הוצאת הרקטום דרך פי הטבעת וסגירת פי טבעת. הוא לא יצר לי סטומת קצה רגילה, אלא השאיר את הסטומת לופ שלי כמו שהיא. כלומר במקום לחתוך לגמריי ולהוציא קצה חדש, הוא השאיר אותה כמו שהיא ופשוט צרב את הקצה הדיסטלי של הלופ (זה שממשיך לרקטום)עם המכשיר הזה שמלחים וסתם את הפתח שלו. כלומר עכשיו יש לי בעצם אנד-לופ איליאוסטומי (סטומת קצה לולאתית או סטומת לולאה סופית, סתם מברברת אל תשימו לב). מקווה שהצלחתי להסביר.... /: בערך יומיים אחריי ניתוח הרגשתי פתאום מין גושים בטוסיק..... O: דיי נבהלתי, האמת, ובביקור הרופאים הקרוב ביותר אמרתי לרופא שלי שאני לא יודעת מה קרה, אבל משהו גדל שם בפי הטבעת. הוא אמר "אין לך פי טבעת!" (פחחחחחח אה נכון) "מה שיש לך שם זה עודפיי עור". אההה, אוקיי, מה ז'תומרת וככה זה יישאר????? "אל תדאגי, עם הזמן הנפיחות תרד וזה יהיה ממש לא מורגש ולא יפריע לך". טוב. אני כבר באמת מרגישה שהרבה פחות מפריע וגם אודי אמר שזה לא מפריע ועוד כמה חברה כאלה אמרו, אז נרגעתי. הייתי 9 ימים בבית החולים (בדיוק ביום ששוחררתי יעל נכנסה לניתוח). ביום השביעי אחריי ניתוח חטפתי קצת התמוטטות עצבים קטנה.. כבר לא יכולתי לסבול את הנקז - הכאבים שהוא גרם היו כבר בלתי נסבלים לגמריי וכבר יצאתי מדעתי שכל שבעת הימים הנוזל בכלל לא הופרש לצינור, אלא מחוץ לצינור - על הגוף. התחננתי בהיסטריה שיוציאו לי אותו, אבל זה היה שבת והרופא תורן בשום אופן לא מוציא. גם הייתי משוכנעת שמשהו שם בפי טבעת שאין לי התפוצץ ובכיתי בהיסטריה שמשהו לא בסדר שנראה לי שמשהו שם התפוצץ. הרופא בדק ואמר ששום דבר לא התפוצץ. רצה לתת לי תרופות הרגעה, אך לא הסכמתי. לא מתעסקת עם תרופות כאלה. 9 ימים אחריי השחרור הגעתי לביקורת, שבה הכירורג הוציא 2 תפריי ניילון חיצוניים, עבים ונבזיים ביותר שלאחר הוצאתם הייתה לי הקלה נוספת. שאר התפרים בפרינאום הם פנימיים ונספגים לבד. גם את החתך הרוחבי הוא סגר בתפר תת עורי נספג (אני ביקשתי מראש שזה יהיה בתפר תת עורי ולא בסיכות, אז תדעו שניתן לבקש זאת). אז זהו, הניתוח עבר בהצלחה, ללא סיבוכים כלשהם, רק ההתמודדות עם ההחלמה והכאבים. 3 שבועות קשים אבל השאר בקטנה. תודה לכולם על האיחולים, ההתעניינות והתמיכה!! :) 3> אם מישהו עומד לפני ניתוח כזה ויש לו שאלות נוספות, אשמח לענות.

המון תודה לדין המקסים שבא לבקר אותי ושימח את ליבי :) זה מאוד עוזר ומעודד והיה לי ממש כיף לראותך סוף סוף אחרי כ"כ הרבה זמן שמתכתבים כאן והיה לי ממש כיף לדבר איתך :) ותודה על הטיפים והרעיונות שעליהם לא חשבתי אף פעם! ולגבי הקולה, למרות שהסברת לי שהגזים מכבידים על הצלקת הניתוחית בבטן, שוב לא התאפקתי ושתיתי עכשיו לא מעט. אז עכשיו שוב כואבת לי הצלקת /: מחכה לפרסומים על הקונצרטים הבאים. אשמח מאוד לבוא!!

לפי שאלותייך הבנתי שבעצם לא פרטתי איזה ניתוח בדיוק עברתי ואני מתנצלת על כך. קודם כל מצטערת על האבחנה שלך ומאחלת לך רפואה שלמה ובריאות איתנה בקרוב! כל חבריי הפורום עברו ניתוח עקב כוליטיס, קרוהן, סרטן המעי הגס, חוץ ממני. לי הייתה בעיה שונה בשם colonic inertia שהסימפטומים שלה הם בדיוק הפוכים מקרוהן או קוליטיס. המחלה שלי התבטאה בתת פעילות של המעי הגס, כלומר מעי גס שלא מתפקד ולא דוחף את התוכן (הצואה) קדימה לכוון היציאה, אלא מעי שמשמש יותר כמעין מחסן לצואה. המעי הגס הוא איבר שרירי שמבצע פעולות של פריסטלטיקה (ניע מעיים), כלומר ע"י רקמת השריר שלו הוא מבצע פעולות של כווץ והרפייה ובכך דוחף את המזון לכוון היציאה. אצלי הייתה בעיה בתפקוד הזה. המעי היה רפוי ולא עשה את העבודה שלו לדחוף את המזון הלאה, אלא המזון היה פשוט נשאר ויכול לשכב שם זמן ארוך מאוד. המשמעות של זה, בעצם, היא יציאות לא תכופות, כלומר יציאה פעם בכשלושה שבועות עד חודש, וגם אז בכמות קטנה מאוד שלא משקפת את מה שהמעי באמת מכיל. כמובן שבמצב זה לא ניתן לנהל אורח חיים תקין, ולכן לאחר ניסיונות רבים לטפל בבעיה ללא הצלחה וללא תגובה לשום תרופה או טיפול, הוחלט ע"י צוות הרופאים באיכילוב להוריד את המעי הגס. באוגוסט 2009 עברתי ניתוח לכריתת המעי הגס, מלבד הרקטום (השאירו כ 20 ס"מ מפי הטבעת ומעלה) והשקה של האילאום (סוף המעי הדק) לרקטום. אבל מכיוון שיש לי גם הפרעת התרוקנות קשה/הפרעה חסימתית - שרירי פי הטבעת שלי לא תפקדו באופן תקין ולא אפשרו את מעבר היציאה, ולכן עדיין סבלתי מעצירות מאוד קשה. לאחר כשנה נוספת, כאשר לא נמצא כל פתרון, החלטתי מרצוני על סטומה זמנית. ביולי 2010 עברתי ניתוח נוסף להוצאת סטומה זמנית. הרקטום עדיין היה, רק לא פעיל - הצואה לא הגיעה אליו, אלא לשקית. אבל ככל חלקיי מערכת העיכול, גם הרקטום, אפילו שאינו פעיל, עדיין ממשיך לייצר מיצי עיכול - ריר. כל בעליי הסטומה הזמנית פולטים את ההפרשה הזאת שמיוצרת ברקטום/פאוץ' דרך פי הטבעת. הבעיה שבגלל שיש לי ליקוי בתפקוד שריריי רצפת האגן, אני לא יכולתי לפלוט את ההפרשות שהרקטום מייצר. בהמשך 3 השנים שהייתי עם סטומה זמנית ניסיתי להיעזר בחוקנים, אך הם לא היו ממש מוצלחים וסבלתי מלחץ מתמיד וכאבים בפי הטבעת, האגן ובטן תחתונה. מאוד פחדתי ללכת לניתוח לכריתת הרקטום, פי הטבעת והפיכת הסטומה הזמנית לקבועה, מסיבה ששמעתי שזהו ניתוח מאוד מורכב וקשה עם פוטנציאל להמון סיבוכים וסיכונים, במיוחד כשיש בעברי ניתוחים קודמים. טוב, אבל לאחר 3 שנים, כשראיתי גם שהחוקנים כבר לגמרי לא עוזרים ואני סובלת יותר ויותר, החלטתי שהגיע הזמן להפטר מהמטרד. אז בניתוח האחרון כרתו את הרקטום, פי טבעת, סגרו את פי הטבעת ויצרו סטומה קבועה. אני 5.5 שבועות אחרי ניתוח. מאוד שמחה שעשיתי אותו ולא מתחרטת לרגע. מציעה לך להציג את עצמך ואת המקרה שלך בהודעה חדשה, שתופיע בראש הפורום (כאן, כתגובה לדיון שהתחלתי לפני זמן, אף אחד לא ישים לב להודעתך), תשאלי שם את כל השאלות שעולות על ליבך ותקבלי שיתוף של אנשים שעברו את הניתוח מסיבות דומות לשלך (קרוהן/קוליטיס). החששות שלך מובנים בהחלט!! אבל אם אכן הרופאים שלך ממליצים על ניתוח, זה כנראה הדבר הנכון עבורך ואת עוד תדהמי עד כמה טוב יותר את תרגישי ברגע שהמעי החולה כבר לא יהיה שם. הכרתי כמה אנשים שסבלו מקרוהן/קוליטיס שהרופאים שלהם המליצו על ניתוח והם דחו ודחו במשך שנים ארוכות בגלל הפחד, מה שגרם להדרדרות במצבם ועד שסוף סוף הגיעו לניתוח מצבם היה כ"כ חמור עד כדי שהשפיע לרעה על תוצאות הניתוח. לכן עדיף לעשות את הניתוח בזמן ולא לחכות ולסבול אח"כ את ההשלכות. מאחלת לך המון הצלחה ותרגישי חופשי לשאול כל שאלה!!