חברים לצרה

אני מאוד שמחה לראות את הדאגה שלך לאימך, זה באמת מרגש ויפה. אני חושבת אבל שלא צריך להסתכל על זה כחברים לצרה, כי בסה"כ, כפי שאתה מעיד בעצמך, בזכות הסטומה (הרי הסטומה הגיעה כמענה לאיזשהיא בעיה רפואית :-) אמך חיה חיים טובים ופעילים. מה שכן מצטייר מדברייך הוא שאימך חשה איזשהיא בושה וחוסר נוחות בכל הקשור לשיתוף אחרים בסטומה ובקשיים בטיפול בה. ראשית, הייתי מאוד מעודדת את אימך להתמודד עם נושא זה. לעולם זה לא מאוחר מדי. רבים מבעלי הסטומה נעזרים בליווי ובטיפול רגשי על מנת להשלים עם הסטומה וללמוד כיצד לתפקד עימה בצורה אופטימלית. אני לא יודעת עד כמה אימך פתוחה לדבר איתך על הסטומה ועל קשייה, אבל אם יש באפשרותך לדבר איתה על זה, בהחלט הייתי מעלה את הנושא ומציעה לה לקבל טיפול רגשי תומך. אני יכולה לאמר לך מנסיון שאין שום סיבה שבעולם שאדם בעל סטומה יימנע מלהיות פעיל ולעשות כל דבר שאנשים אחרים עושים. אני בטוחה שלאימך יש חברות עם בעיות רפואיות אחרות שמקשות עליהן גם כן. אם בעזרת עזרה (ונכון שהסטומה כבר 17 שנה קיימת אבל אף פעם אין זה מאוחר מדי!!!) אימך תוכל לראות שחברותיה גם הן סובלות מבעיות כאלו ואחרות ושהסטומה אינה כה מרתיעה, היא תוכל להפיק את המירב. כמובן שתמיד גם קיימת האפשרות ליצור קשר ולפתח קשרי חברות עם אנשים בעלי סטומה. לצערי רב חברי הפורום כאן הם הרבה הרבה יותר צעירים מאימך למרות שבסה"כ רב בעלי הסטומה הם דווקא מבוגרים יותר. אני ממליצה לך מאוד לפנות לארגון בעלי סטומה (03-5721618) ושם אני בטוחה שיוכלו לקשר את אימך עם אנשים נוספים בגילה ובאיזור המגורים שלה על מנת שתוכל ליצור עימם קשר חברתי. שיהיה המון המון בהצלחה!