שלום שפריץ ...אחלה שם לתת לסטומה :) הנה כמה שאלות
דיון מתוך פורום סטומה - תמיכה
שלום לך . מה שלומך ? תודה שהגבת באתר ! אני אמורה לעבור ניתוח לכריתה של המעי הגס-כל המעי הגס בעקבות קוליטיס שלא נרגע . יש לי מלא שאלות על הניתוח ואני כל הזמן מחפשת תשובות ועוד אנשים שעברו אותו ...גם כדי להיות כמה שיותר רגועה וגם כדי להבין את ההליך . אודה לך אם תעני לי על כמה שאלות : לפני כמה זמן עברת את הניתוח ? למה עברת אותו אם לא בשביל קוליטיס או קרוהן ? איפה עשית את הניתוח ? אצל איזה רופא טופלת ? אצל איזה נותחת? כמה זמן הוא לקח הניתוח ? כמה זמן עד שחזרת לתפקד ? כמה זמן עד שמשוחררים מבית החולים ? האם ההחלמה כואבת ? זה כאב לך לחיות עם הסטומה מבחינה פיזית ? כמה זמן חיית עם הסטומה ? איך זה לחיות איתה ? אפשרי לחיות איתה ליד אנשים בלי שישמו לב שהיא נמצאת שם ? כמה זמן עד שהוציאו לך את הסטומה ? האם היו פיקשושים או פאשלות או תקלות במהלך החייןם אחרי הניתוח אם או בלי הסטומה ? או ניתוחים נלווים לא מתוכננים? היום איך אתה מרגישה? איך הרגשת אז לפני הניתוח וכמה חודשים אחריו ? כמה פעמים היום את נכנסת לשירותים ? (שזו אחת השאלות היותר חשובות ) וכשאת נכנסת האם כואב להתפנות ? את עוד מטופלת בכדורים ? היית מטופלת לפני בכדורים ? יש לך איזשהם קשיים עם הבטן \מעי ביום יום ? הצואה אחרי הסטומה תמיד תהיה נוזלית ? את חייה חיים נורמלים היום ? מתפקדת רגיל אוכלת רגיל ? יש לך שליטה על היציאות ? מה לגבי סיכויי הצלחה של הניתוח
ברוכה הבאה לפורום! צר לי לשמוע על האבחנה שלך ושהגעת לשלב של ניתוח. אבל אם זהו הפתרון, אז תדעי שיש חיים, ואפילו טובים אחרי כריתת המעי הגס. לפני שאתחיל לענות על כל שאלותיך, ויש לך שאלות ב"ה ;) וזה מובן וטוב שכך, רק אומר לך שהניתוח הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי. הוא העניק לי את חיי בחזרה. כמו שציינתי, לי לא היה קרוהן או קוליטיס, אלא בעיה של תת פעילות של המעי הגס כולל הפרעה תפקודית ברקטום שלא אפשרה מתן יציאה ספונטנית (טבעית). היה יכול לעבור חודש ולא יצא אפילו גרגיר. המעי הגס פשוט לא תיפקד וזה נמשך 16 שנים ורק הלך והחמיר עד להחלטה על כריתת המעי. רק להבהיר, אני עדיין עם סטומה ולא מתכוונת לסגור אותה איי פעם, כי כאמור, יש לי בעיה תפקודית של הרקטום/רצפת האגן שלא מאפשרת מעבר של צואה באופן ספונטני, לכן הסטומה עוקפת בעצם בעיה זו. לשאלותיך: עברתי 3 ניתוחים. ניתוח ראשון היה לתיקון השתפלות של המעי לתוך הרקטום, שזהו מצב בו חלק המעי שמעל הרקטום צונח לתוך הרקטום, כמו במצב של אנטנה שהחלקים נכנסים אחד בתוך השני, זהו המצב בדיוק בהשתפלות של המעי. מצב זה גורם לחסימת מעבר היציאה. אז ביוני 2007 עברתי תיקון של ההשתפלות. הניתוח הנ"ל לא פתר את בעיית חוסר היציאות, כי אצלי בעצם כל המעי הגס לא תפקד, לכן באוגוסט 2009 עברתי כריתה של המעי הגס חוץ מהרקטום, וחיברו את האילאום (החלק הסופי של המעי הדק) לרקטום. כלומר השאירו כ- 20-25 ס"מ (לא ברור לי במדויק) מפי הטבעת ומעלה, שזה הרקטום בשלמותו + טיפה מהסיגמואיד. לא הייתה לי סטומה. חודשיים ראשונים אחרי ניתוח היה רושם שהניתוח הצליח, אבל תוך חודשיים העצירות חזרה ושוב התדרדר חזרה ותוך חצי שנה אחרי ניתוח שוב לא היו יציאות (בגלל ההפרעה התפקודית ברצפת האגן). מכיוון שאין פתרון לבעיה התפקודית ברצפת האגן, עשיתי הרבה מחקר ודיברתי עם עשרות בנות מארה"ב שסבלו מבעיה בדיוק כמו שלי, שהיו מטופלות במרפאות הכי גדולות בארה"ב, אצל הרופאים הכי גדולים שם, כמו קליבלנד קליניק, מיו קליניק ולמדתי שלמצב זה אין פתרון אחר מלבד סטומה. ביולי 2010 עברתי ניתוחון קטן ליצירת הסטומה (loop, פירושו זמנית) ומאז חזרו ימי כקדם ואני מאושרת סוף סוף. 17 שנה ביליתי את חיי בכאבים, קושי לאכול, אי נוחות והמממממון שעות בשירותים. עכשיו אני מרגישה שסוף סוף יצאתי לחופשי. הסטומה שלי היא אמנם מסוג לופ, כלומר שאפשר לסגור אותה ולחזור למה שהיה, אבל אני לא מתכוונת לחזור למה שהיה גם לא בעד שום הון שבעולם. טוב לי עם הסטומה מאוד ורק בזכותה אני יכולה לתפקד כאחד האדם. הייתי מטופלת במכון הגסטרו של איכילוב - היח' להפרעות תנועתיות של מערכת העיכול ואת הניתוח עברתי באסותא רמת החיל. אורך זמן הניתוח הוא מאוד אינדוידואלי ותלוי בהרבה מרכיבים. הניתוח שלי למשל ארך 2.5 שעות. המנתח שלי הסביר לי שזה בגלל שהייתי מאוד רזה. אבל באופן כללי אני יודעת שניתוח כזה אורך בממוצע כ- 4-5 שעות. כמו כן זה תלוי במצב הבריאותי של המטופל ואי אפשר להשוות חולה קרוהן קוליטיס לחולה כמוני. לי אין את הבעיה של הדלקתיות ונראה לי שאם המעיים מאוד חולים, אז זה בטח מקשה על תהליך הניתוח, לכן אי אפשר להשוות. לגבי זמן האשפוז, אם הכל הולך כשורה, הזמן הצפוי הוא בדר"כ בין שבוע-10 ימים בבי"ח והחלמה של 6 שבועות בבית. אני הייתי בבי"ח 18 ימים בגלל אילאוס, שזה מצב שבו אחרי ניתוח מערכת העיכול נכנסת למן טראומה ומשתתקת. *חשוב לי לציין שלא לכולם זה קורה*. במצב זה מערכת העיכול לא מסוגלת לעכל אפילו את המיצים שהיא מייצרת, לכן מקיאים אותם ללא הפסקה. במצב זה מומלץ להחדיר זונדה לניקוז הנוזלים מהקיבה, אסור לאכול או לשתות כלום עד שמערכת העיכול מתחילה להתעורר ולתפקד. אח"כ גם הייתה לי דלקת של הרקמות, המטומה, זיהום של החתך הניתוחי. 5 שבועות אחרי ניתוח הרגשתי שחזרתי לעצמי לגמרי וכאילו שלא עברתי שום ניתוח. חזרתי לעבודה חודשיים אחרי ניתוח, אבל אם לא היו החגים באמצע, הייתי חוזרת אחרי 5 שבועות. 3 חודשים אחרי ניתוח אסור להרים מעל 5 קילו. הניתוח הוא ניתוח גדול ואכן יש כאבים, אבל מתגברים עליהם ע"י תרופות לשיכוך כאבים. הסטומה לא כואבת, אין בה תחושה. לחיות איתה לי זה דווקא סבבה ואני נהנית מאיך שהיא מקילה על חיי. האם ראית פעם איך זה נראה? סטומה היא בעצם קצה או לולאה של מעי (תלוי אם היא קבועה או זמנית) שמוצאת החוצה אל דופן הבטן וממנה יוצאים הפרשות המעי - הצואה. על הבטן מדביקים מן פלסטר כזה גדול ומיוחד שנקרא בסיס ובמרכזו ישנו חור לסטומה. על הבסיס הזה יש טבעת שעליה מתלבשת שקית תואמת במידתה. כל פעם שהשקית מספיק מלאה הולכים לשירותים ומרוקנים אותה. את הבסיס מחליפים כל כמה ימים. ההמלצה היא פעם ב4-5 ימים. אני מחליפה כל 10 ימים, אבל שששש אל תגלי לאחיות הסטומה חחחחחחח ;) שקית אפשר להחליף כל יום. זה לא כואב, זה לא בולט, זה לא מרעיש, זה לא מריח. ואפשר לעשות הכלללללל עם סטומה בלי שששששום הגבלה! עד שעברתי את ניתוח הסטומה הייתי מוגבלת מאוד. לא היו לי חיים בכלל. היום אני מרגישה מעולה וחופשיה לעשות כל שעולה על רוחי. יכולה לצאת בבוקר מוקדם, משהו שלא יכולתי לפני, לא כבולה לשירותים לכ"כ הרבה שעות, יכולה לאכול ועדיין להרגיש טוב, ובכלל היום אני לא סובלת כאבים ומרגישה הכי טוב שהרגשתי מזה 17 שנים. את בהחלט יכולה להיות ליד אנשים והם לא יידעו בכלל שיש לך סטומה. רוב האנשים לא יודעים שקיים דבר כזה בכלל. אבל לי ממש לא משנה שידעו. אין לי מה להתבייש. לא חטאתי כלפי אף אחד. אני לא קופצת לספר, אבל גם לא מפריע לי שידעו. לי לא היו סיבוכים מיוחדים אחרי הניתוחים. הסיבוכים שהיו לי היו קלים וכאלה שלא משאירים נזק מסוים. לא היו לי ניתוחים נוספים בלתי צפויים. הייתי מטופלת במשלשלים מאוד חזקים במינונים מאוד גבוהים (כמו למשל לשתות כל יום 4 כוסות מרוקן לפני השינה p:) לפני הניתוח שגם הם כבר לא השפיעו. הרגשתי רע מאוד לפני הניתוח וכבר בקושי יכולתי לאכול. היום יש לי עדיין קשיים ושוב, זה במובן הפוך משלך, שזה אומר עדיין עצירות. מסתבר שמערכת העיכול שלי היא באופן כללי דיי איטית ובלי מיץ שזיפים לא יצא כמעט כלום לשקית. אבל ב"ה!! לפני הניתוחים גם המרוקן לא עזר ועכשיו כל מה שאני צריכה זה רק קצת מיץ שזיפים. בשבילי זו הצלחה. אני חיה חיים נורמאלים לגמרי ואין לי בעיה לצאת לעבודה, ללימודים, לנהל חיי חברה, ואפילו התנדבות אחת לשבוע במרכז שיקום לילדים חולי סרטן. אני יכולה ללכת לים, בריכה, לעשות ספורט, לטייל, לנסוע, ובעצם לעשות הכל. הסטומה לא מונעת ממני לעשות כל מה שאני רוצה לעשות. לפני (הדגשה) ניתוח הייתי מוגבלת (מאוד!). עכשיו (הדגשה) אני חופשיה ולא מוגבלת. אחרי ניתוח היציאות הן נוזליות, אבל תוך חודשיים-חצי שנה, אחרי שהמעי הדק לומד שהמעי הגס כבר איננו ובעצם לומד לעשות את הפעולה של המעי הגס, היציאות מתמצקות. חשוב מאוד !! אחרי ניתוח כזה לשמור על דיאטה דלת סיבים/דלת שארית לפחות 3 חודשים ראשונים אחרי ניתוח, כשהרצוי הוא אפילו חצי שנה אחרי. בבי"ח הם יתנו לך רשימה של מה מותר אחרי ניתוח ומה אסור. הבעיה היא שהרופאים/דיאטניות של ביה"ח אומרים שאפשר לחזור לאכול הכל אחרי שבועיים. אבל קחי את עצתי, מניסיון שלי ושל עשרות ומאות אחרים שעברו את הניתוח - 3-6 חודשים לשמור על דיאטה דלת סיבים. וגם כשאת מנסה מאכלים חדשים, לנסות בכל פעם משהו אחד חדש בלבד ובכמות קטנה, לראות איך מערכת העיכול מגיבה. אם בסדר אפשר לנסות בכמות יותר גדולה. אם לא, לעזוב ולנסות שוב אחרי חודשיים. אני במשך השנה הראשונה אחרי כריתת המעי הייתי מאוד מוגבלת בתזונה והייתה לי רשימה של אולי 10 דברים שיכולתי לאכול. היום אני יכולה לאכול הכל. אוכל עשיר בסיבים אני יכולה, אבל בכמויות קטנות. כל העניין של האוכל הוא גם אינדוידואלי ובעצם עניין של ניסוי ותעיה לבדוק מה עובר אצלך בסדר ומה לא. יש הרבה שמנהלים יומן אוכל וכל מאכל חדש שהם מנסים אחרי ניתוח, הם רושמים אותו ואיך הייתה התגובה, כך זה עוזר להם להיות במעקב. אני כותבת לך מגילה, ועדיין אני מרגישה שיש עוד הרבה מה להגיד..... חשוב לי להכין אותך לניתוח. כאמור זה לא ניתוחון קטן, אלא ניתוח גדול. לא אומרת זאת כדי להפחיד, אלא כדי להכין אותך. חשוב מאוד אחרי ניתוח להתהלך כמה שיותר במחלקה ע"מ לעזור למעיים להתעורר, כי ככל שהם יתעוררו מהר יותר, כך תוכלי לאכול מהר יותר, וכך (בתקווה שאין סיבוכים אחרים), תוכלי להשתחרר מהר יותר מבית החולים. כמו כן, שיתחילו לתת לך לאכול, לאכול לאט לאט, להיזהר עם הכמויות וללעוס את האוכל טוב טוב טוב :) המעיים מאוד רגישים אחרי ניתוחים כאלה ומתעצבנים מהר, אז להיות מאוד עדינים איתם. בהתחלה הסטומה גם עושה הרבה (!) רעש. אני חשבתי שזהו, אני לא אוכל להמצא יותר בחברת אנשים, אבל זה לא נכון, כי זה רק בהתחלה, אחרי מספר שבועות נה נרגע לגמרי והיא כבר לא מרעישה. הסטומה שלי שקטה 99% מהזמן. רק בבוקר היא קצת מצייצת להגיד לי בוקר טוב :) אז לא להיבהל מהרעש בהתחלה. אמנם לוקח להם תקופה להסתגל ולהירגע, אבל בסופו של דבר הם נרגעים וכל מצב ההסתגלות הזה הוא סה"כ זמני. אני מאחלת לך הצלחה הכי גדולה שיש בניתוח, החלמה קלה ומהירה ובע"ה שתצאי ממנו לחיים חדשים, בריאים יותר, ללא צורך יותר בכל התרופות הקשות האלה של המחלה, ללא בילוי יתר בשירותים. אני לא יודעת להגיד לך מהו שיעור ההצלחה במספרים, אבל יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים שעברו ניתוח בדיוק כמו שלך ומאותה סיבה והם מאושרים. יש להם j pouch (תחליף לרקטום שיוצרים מחלק הסופי של המעי הדק) ואין להם סטומה והם מסתדרים מצוין. את מוזמנת תמיד להיכנס לשאול, להשתתף ולעדכן אותנו במצבך :)
גם אתם יותר ממוזמנים לשתף את חן בניסיונכם עם הניתוח ועם החיים עם סטומה. היא בוודאי תשמח לכמה שיותר מידע.
אענה גם, מקווה שאוכל לסייע מנסיוני. אצלי כל בעיית המעיים שבגללה הגעתי לסטומה היתה בכלל בגלל בעייה גניקולוגית. אז בשונה ממך, המעי שלי בעצם איננו חולה. בינואר 2010 היתה לי חסימת מעיים ובניתוח חירום שהיה משולב גניקולוגי - כירורגי כללי, כרתו לי חלק מהרקטום והוציאו איליאוסטומי. (כמו של הודיה). הניתוח היה בלפרוסקופיה. את החלק של המעיים עשה ד"ר דני רוזין והוא גם הוציא את הסטומה (שזכתה לשלל ירידות וקטילות ע"י חברי הפורום חחחח). מכיוון שהניתוח שלי היה חירומי ומורכב, זה ארך 8 שעות. אבל יצאתי ממנו עם חתך כמו קיסרי (ואף דק יותר מקיסרי) ועוד כמה חתכים קטנטנים שכבר נעלמו. את הניתוח עברתי בתה"ש - במחלקה הגניקולוגית.. לאחר הניתוח היו לי 2 רופאים כירורגים שהייתי אצלהם במעקב, אחד ד"ר רוזין שכאמור ניתח, והשני - פרוקטולוג, ד"ר עודד זמורה (שבהמשך ניתח אותי פעמיים נוספות). אחרי ניתוח זה הייתי מאושפזת שבועיים. לצערי בגלל מיני סיבוכים. (במקרה הספציפי שלי, בגלל כל מיני גורמים שונים). על אף כל זאת - התיפקוד שלי היה מהיר מאוד. לשמחתי גיליתי שאני מחלימה היטב מהתעסקויות בבטן (זה היה בעצם ניתוח שני שלי אז די ידעתי מה מצפה לי מבחינת החלמה מניתוח), ולכן מהר מאוד קמתי מהמיטה, התהלכתי, אכלתי וכו'. חתכי הניתוח כאבו, אבל כאב שלגמרי הסתדרתי איתו, ובטח ובטח בעזרת משככי כאבים. הסטומה, בהתחלה כאבה לי, לאו דווקא חתכ'ת המעי עצמה, אלא התפרים שהיו סביב הסטומה והאיזור מסביב. עם הזמן, ועם נפילת התפרים, ושרירי הבטן שחזרו לעצמם - זה כבר לא כאב. עד כדי - לא הורגש. עד כדי - הייתי צריכה לשים לב שאני לא דופקת את הסטומה ככה בטעות.(כי בעצם למעי אין תחושת כאב). חזרתי לעבודה חודש אחרי הניתוח. ותיפקדתי רגיל לגמרי. אבל... לא היתה לי שום הכנה לחיים עם סטומה ולכן - באספקט הנפשי לקח לי זמן ארוךךךך להסתגל. אחרי טיפול נפשי ממושך - קיבלתי את המצב, את הסטומה ואת החיים איתה. וממש היה לי סוויץ' במוח ואז - היומיום היה באמת טוב. וקל! בהתחלה כל הנושא של החלפת בסיס היה לי סיוט ושנאתי כל רגע. מה גם שבהתחלה העור סביב הסטומה רגיש, אם יש שערות קטנות אז הן נתלשות חחח ואף אחד לא ייעץ לי מה ואיך. אז למדתי תוך כדי תנועה. מדי פעם ניסיתי לחנוק את הסטומה בתקופה בה שנאתי אותה, אבל גם זה לא כאב! לשמחתך - יש פורום סטומה, ואת יכולה להתכונן מראש וללמוד ולשמוע מאחרים. תאמיני לי, גם אחרי חצי שנה ויותר עם הסטומה - למדתי כאן שלל דברים שלא היה לי מושג.. מאוד מאוד הייתי צריכה מקום כזה וחברת סטומאים, וזה לא היה לי. רק בשלב מאוחר יותר גיליתי "עולם", והתמיכה וההיכרות עם סטומאים עזרה לי מאוד בהתמודדות. ועם הקבלה שלי את הסטומה ואת השיגרה - הכל פתאום הלך קל ורגוע. גם החלפת הבסיס... (והסתיימו נסיונות הרצח). בסה"כ הייתי עם הסטומה שנה ו7 חודשים. לגבי חיים עם הסטומה - בעיקר מהרגע בו קיבלתי את המצב וזרמתי עם זה, אז מודה... יש בזה מן הנוחות. הסטומה שלי (להלן: הזרבוב) - היה אומנם מכוער גדול ובולט ומשנה צורתו תמידית - אבל הזרבוב היה יחסית מאוד ידידותי. הוא לא היה רועש. רק פה ושם היה משמיע קולות ממש מצחיקים, ואת הקולות שלו רק אני שמעתי, או אמא שלי (היא ליוותה אותי ועזרה לי המון בתקופה הראשונה). הוא עשה עבודה טובה ולכן לא התעסקתי יותר מדי ביציאות.. אבל העדפתי שהשקית תהיה כמה שיותר ריקה ולכן רוקנתי אותה כמה פעמים ביום. (בערך בכל הליכה לשירותים בשביל פיפי..). את יודעת מה - היום, ללא הסטומה אני נמצאת הרבה יותר פעמים בשירותים מאשר בתקופה עם הסטומה.. אז אני בהחלט רואה בסטומה יתרון למי שכל חייהם בילו רבות בשירותים עם אפס איכות חיים. בנוסף, אחרי התקופה בה הקפדתי על תזונה כמו שהודיה כתבה (וזה חשוב מאוד!) - ברגע שהסטומה תיפקדה היטב ואני השלתי מעליי 10 קילו ונראיתי פצצה - כחצי שנה אחרי, פרצתי במסע בליסה בלי לראות בעיניים. ונהניתי מכל רגע. היום אני משלמת את מחיר הקילוגרמים העודפים.. אנשים בסביבתי ממש לא שמו לב שיש לי סטומה. אני דאגתי לספר לכל מי שמכיר אותי. וגם הראיתי את השקית ואת הזרבוב לכל מי שהתעניין... כולל צילומים לאלבום. (הפסיכ' ביקשה כחלק מהטיפול הנפשי שאעשה "בוק"). כן שמו לב לקיבולת האדירה שלי בכל ארוחה. הייתי פרטנרית מצויינת למסעדות, ארוחות חג ומה לא. פיקשושים או פישולים - לפני הסטומה היתה לי תקופת מעיים סיוטית כי גם אצלי לקח המון זמן עד שאובחנתי, בדומה להודיה זה לקח 17 שנים.. ומכיוון שתייגו אותי כבעלת מעי רגיז, אז מצבי הלך והתדרדר עם השנים, סבלתי מעצירויות כרוניות ולהן נלוו שלל סימפטומים שלא נתנו לי איכות חיים. המצב החמיר עד לאותה חסימת מעיים וההמשך כבר סופר.. עם הסטומה היו לי מספר איוונטים של נפילת הבסיס. זה קרה לי אם לא הדבקתי אותו טוב או אם התעצלתי להחליפו (אחחח.. האדישות..) ואז צואה שחילחלה תחתיו גרמה לבסיס להינתק מהגוף והופה - ליפול. בפעם הראשונה שזה קרה, זה היה סרט. בפעמים הבאות - כבר הייתי אדישה לכך. (וזה גם קרה לי פעמיים בעבודה.. בפעם אחת פשוט לקחתי את עצמי הבייתה לטפל במיפגע ובפעם אחרת.. אאאההההמ.. התעלמתי מזה.. עטפתי את האיזור בפדים ונייר טואלט וסיימתי יום עבודה כאילו כלום..). אחרי סגירת הסטומה - בהחלט היו לי פיקשושים עם בריחות בלתי נשלטות... אבל אני עדיין טרייה אחרי הסגירה. לכל סוג פיקשוש - לפני הסטומה, איתה ואחריה - יש מיני פתרונות יצירתיים. כל עוד אני מתייחסת לזה בקלילות, ורק מקללת אבל לא חוטפת עצבים ברמות קשות.. אז זה בהחלט ניתן ל"טיפול" ועובר מעלי.. לכל הנ"ל לא היו "צופים". אם לא הייתי מספרת מיוזמתי.. אף אחד לא היה יודע. מפתחים תושייה.. כשאת קולית עם כל מצב - באמת שאף אחד בסביבה לא יכול לדמיין מה מתחולל שם מתחת לבגדים. לגבי פיקשושים/תקלות מהסוג הרפואי, לצערי זכיתי לכמה וכמה כאלה. אבל זה - מאוד אינדיווידואלי ותלוי מקרה. ובגלל שהיו לי אי אלו סיבוכים אז נאלצתי לעבור עוד 2 ניתוחים נוספים, שבעצם לא היו קשורים לסטומה ולכן לא נגעו בה, אלא רק תיקנו את הבפנוכו בבטן. אחד מהניתוחים האלה היה עם פתיחת בטן - וגם מניתוח זה החלמתי מאוד מהר. זרקו אותי מביה"ח אחרי 3 ימים בלבד (וגם על זה ירדו עלי החבר'ה כאן חחח) וכבר אחרי שבועיים הרגשתי כאילו זאת עוד איזו לפרוסקופיה.. (יענו,קטן עלי) וגם אז חזרתי אחרי כחודש לעבודה. כיום, אני כ9 שבועות אחרי סגירת הסטומה. ההחלמה פיזית מהניתוח, היתה כרגיל אצלי מהירה. פעילות המעיים - על זה כתבתי הרבה בשירשורים שונים כאן בדף הנוכחי. (את מוזמנת לקרוא). עדיין לומדת לחיות בלי סטומה. הפעם חזרתי לעבודה אחרי כחודש וחצי. לצערי - נוטלת אימודיום כל בוקר כדי לשרוד יום עבודה, ועדיין - יש לי גיחות מרובות לשירותים. (בערב, מה הקטע עם הערב?). אמנם אין לי שילשולים ובכל יום יש לי יציאות יפות, אבל אני מבלה בשירותים כיום הרבה יותר מאי פעם..(!) אז אני עדיין מוצאת את עצמי מקללת או לפעמים נרדמת על האסלה. לפעמים עולים בי געגועים לנוחות שבסטומה.. בלי הסטומה היום, כאבים - אין לי! לא כאבי בטן (מזכירה לך, בתכל'ס אין לי מחלת מעיים), וגם היציאות לא כואבות. (כאב ושרף רק בשבועות הראשונים כשעוד היו לי יציאות רכות/שילשוליות). קצת - מציקות לי הצלקות. כנראה בגלל שינויי מזג האויר. דרך אגב, הצלקת של הסטומה נסגרה היטב בדיוק 4 שבועות אחרי שנוצרה. היום - אני אוכלת הכללל. אבל בדיאטה חח. גם כבר 3 שבועות שאני עושה הליכות פעמיים בשבוע. בקרוב - ארשם לפילאטיס (מתה על זה ורוצה להשטיח את הכרס). עם הסטומה - לא היו לי קשיים ביומיום מבחינת פעולתה. הצואה בסטומה - כמו שהודיה כתבה - התמצקה אחרי זמן קצר. הרבה תלוי כמובן גם במה אכלתי. אם הייתי חולה, או כשחטפתי מיני זיהומים (שהיו קשורים לסיבוכים שלי) - הסטומה היתה מתכווצת לכדי גבשושית ואז היה יוצא לי רק נוזל, לא צואה. או אז ידעתי שכדאי לי להיבדק. ולסיכום, ניתוח הוצאת הסטומה, בכל מה שקשור לסטומה עצמה - אפשר להגיד שהיה מוצלח. ניתוח הסגירה (ע"י מתמחה!) - היה מוצלח גם הוא. כל הבין לבין... תלוי גוף. אז המקרה שלי אמנם שונה, אבל אני מאמינה שידע הוא כוח ואם סיפורי יכול להועיל במשהו, אז אני שמחה לשתף. מאחלת לך המון הצלחה ובעיקר - בריאות ואיכות חיים!
תודה רבה לכולכן על המענה קראתי הכל ואני אמשיך לבלות פה עד הניתוח . שמשום מה ככל שאני קוראת יותר לא עושה את זה יותר קל . קשה לי במיוחד כי אני גם אמורה להתחיל שנת לימודים שנייה והמחשבה על "עוד שיבוש" בחיים שלי גם מפריע לי . מעבר לפחד של הניתוח עצמו והחיים עם סטומה.
כל כך הייתי רוצה להתייעץ איתך......כנראה גם לי אותה בעייה, מטפסת על קירות כבר חצי שנה.אנא צרי קשר במייל [email protected]
מנהלי פורום סטומה - תמיכה
