לכל הצפויים לניתוח לסגירת סטומה-

שלום חברים,הבקר שוחררתי מאישפוז של 8 ימים בבי"ח הדסה הר הצופים בו עברתי ניתוח לסגירת סטומה. נותחתי ע"י מנהל המחלקה הכירורגית ב' הפרופ' אחמד עיד,איש נעים הליכות,חביב,מסביר פנים כל בקר לחולים שניתח ואין לו שום התנשאות או יהירות.הרופאה הבכירה שניתחה יחד איתו היא דר' רונית גרינבוים,אישה קטנה ומבצעת 2-3 ניתוחים ביום בתחום קיצורי קיבה או בעיות מעיים,(לא יודע מהיכן הכוחות לאישה כה קטנה) סייעה לי רבות העובדה שבהר הצופים דוגלים בשיטת אישפוז ללא כאבים ולכן בטרם הוכנסתי לניתוח עצמו,הרופא המרדים הכניס לי אפידורל ומאז לא זוכר כלום על המשך ההכנות.היתי מחובר לאפידורל במכונה ממוחשבת במשך 3 ימים אם אופציה ללחיצה על לחצן לתוספת אפידורל אך לא השתמשתי בכך.כעבור 3 ימים שוחררתי מהמכונה(מותקנת על העמוד של העירויים ואפשר להלך איתה) כעבור יום נוסף שוחררתי מהקטטר . מערב הניתוח ועד שלא הגיעו אלי הגזים הראשונים ויציאה הראשונה,שהיתי בצום מוחלט במשך 4 ימים וחצי וכל הזמן עירויים ותרופות שונות. הלכה למעשה עד לרגע זה אין לי ודה לאל כאבים בניתוח (טפו טפו)והדבר היחידי שמפריע לי עדיין זו הזיהום שהתגלה בחור שבוצע בשריר הבטן כדי להוציא את הסטומה לפני 4 חודשים בגלל חור במעי שחיים לחתוך סנטימטר מהמעי הגס במרחק 25 סמ' מהרקטום. צוות האחיות היה מדהים והרופאים חבל על הזמן. את הניתתו עברתי במסגרת שר"פ ובשל היותי חבר בקו"ח מכבי זהב שילמתי רק 25% מעלות הניתוח.( על זה גם הפרופסור והרופאה עשו לי 50% הנחה) האמת שהלכתי לניתוח עם חששות כבדים בגלל כל הדיווחים שקראתי בפורום ,בדיעבד מסתבר שאין אחד דומה לשני,חוץ מהיציאה הראשונה שהיתה קשה במיוחד כי במערכת פלטה גם שאריות מאובנות שנישארו בניתוח הקודם אך בהמשך ועד עכשיו אני הולך לשירותים בהתאם למספר הפעמים שאני אוכל,אינני מתחכם עם הקיבה ואם אני מרגיש שיש צורך ביציאה ,וקח ספר לשירותים ובניחותה ממתין ליציאה שברובה היא רכה בשל מורכבות החומרים באוכל(גבינות רכות,דייסה,ואפילו לחם,- חשוב מאוד ללמוד ללעוס היטב האוכל ובכך לחסוך מעצמינו סבל ביציאות,אני מאמין שהקשיים הנוכחים נובעים מהשבת שריר הרקטום במשך זמן רב יחסית והכאבים יעלמו במשך הזמן. תודה לאל לא היה לי שלשול ואינני רץ לשירותים אם לא אכלתי קודם לכן. מקווה שלא הארכתי מידי,אם תירצו סיוע או טיפים נוספים מניסיון אישי,אתם מוזמים להתקשר בכל עת- 0506776030 ברוך גל. ברצוני להודות לבנות שתמכו בי לפני הניתוח באופן אישי,להודייה ,יעל,זואי ודליה שכל אחת תרמה מהניסיון שלה כדי להכין אותי לעומד בפני. הבמון בריאות לכולכם .

תודה על הפירגון אכן לפני הניתוח אישתי מאוד חששה משימוש באפידורל בעיקר מטראומה שעברנו כאן בישוב כאשר אישה נישארה נכה לאחר לידה כתוצאה מתקלה . מאחר ובכל דבר בחיים יש יוצאים מן הכלל ,אני דוגל תמיד לתת למומחים (למומחים באמת) לעשות את שיקול דעתם בשקט.בשיחות המקדימות לניתוח עם ראש מחלקת הרופאים המרדימים,הסביר לנו שהשימוש באפידורל במהלך ואחרי הניתוח גורמת לאלחוש באיזור הנידרש בלבד בלי פגיעה או טישטוש מערכות אחרות (המח למשל או גפיים שונים בגוף) . האלטרנטיבה לאפידורל ,היתה להשתמש בחומרים נרקוטים שלא ניתן לכוון אותם לאיזור מסויים אלא לכל הגוף ומכאן שהסכנות רבות יותר במיוחד החשש להתמכרות לאותו חומר נרקוטי. כפי שציינתי,ההחלטה שלי היתה לתת למרדים יד חופשית ולבצע את מלאכתו מתוך אמונה שאם הגעתי לבי"ח הזה ולרופאים האלה מתוך בחירה אישית ,עלי לתת להם לבצע את מלאכתם בשקט . למזלי ,צדקתי בשיקול הדעת ואני ממליץ להשקיע יותר בבחירת הרופא המנתח ולהתייעץ איתו לפני הניתוח על כל השלבים הצפויים כולל ההרדמה וההחלמה ולהגיע להחלטה בראש נקי ובידיעה למה לצפות. המון בריאות לכולכם .אני מעמיד עצמי לרשות כל הזקוק להכוונה או מידע אישי בלב שלם בכל עת0506776030 שבת שלום.

כמו ברוך - גם אני הייתי מחוברת למכונה בבית החולים. להבדיל ממך ברוך - לחצתי על הכפתור באטרף. גם אני חששתי להשתמש בנרקוטיקה - אבל אין לי מושג איך הייתי עוברת הכול בלי זה. אופטלגין? נו, באמת. נכון - הייתי כמעט חודש מסטולה ומטושטשת ברמות-על, נמנמתי רוב הזמן. אולם אני לא מוצאת בכך שום פסול. האלטרנטיבה הייתה קשה מנשוא. בהדרגה פחת הצורך בשימוש בכדורים, ובחודש השני שלאחר הניתוח התמודדתי טוב יותר עם הכאב ולא נזקקתי להם. אני חושבת שהפחד 'להתמכר' גורם לאנשים רבים להימנע מלהשתמש בכדורים שיכולים להקל עליהם מאוד. וחבל שכך. לא התמכרתי - הייתי בפיקוחה של רופאת המשפחה על תקן יום-יומי - הרוקח היה בקשר מתמיד עם הוריי - והכול היה בסדר. יש התמודדויות שאנחנו חייבים לעבור ואין לנו ברירה. לטפל בסטומה ובהפרשות בריחות ובגועל (לפחות בהתחלה). אבל: יש התמודדויות מיותרות שאפשר 'לחסוך' אותן מעצמנו ויש אמצעים לסייע לנו בכך (ואני לא מדברת על מקרה קשה כשל יעל). הגישה שלי אגב זהה לקשיים בתחום הנפש: מי שניסה טיפול פסיכולוגי ומסיבות שונות הדבר לא סייע לו; מי שלא מוצא די נחמה בילדים/נכדים/חברים, מי שמרגיש שאיבד צלם אנוש במחלתו, מי שמהרהר במוות כמוצא מהסבל - שלא יהסס להשתמש בכדורים אנטי-דיכאוניים!!! אין טעם להיות 'אמיצים' כשכל-כך קשה. איש לא קיבל אף פעם פרס ישראל על סבל, בכי, ייאוש וכאב...

שמחה לשמוע על הניתוח המוצלח וההחלמה הטובה! שימשיך כך רק בטוב ובבריאות.