מייצר חלומות

רמרון יכול להגביר חלימה כמו נוגדי דכאון אחרים, וההבדלים אכן אינדיבידואלים. לגבי חלומות לאחר טראומה, אני יכול לצטט מתוך מאמר של ד"ר גדי מעוז וליזו גבאי: "מאפייני חלומות ודפוסי התמודדות בקרב נפגעי טראומה" - לסובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים אין מנוחה; הם מרגישים מותקפים על ידי החוויות שלהם בלילה וביום. ביום הזיכרונות חודרניים, מעוררי חרדה ופחד, ובלילה הם לעיתים מותקפים על ידי חלומותיהם. זמן שינה נראה זמן פגיע במיוחד וקורבנות טראומה סובלים מביעותי לילה, חלומות חרדה וקשיי שינה כללים (Nader et al., 1993; Pynoos & Nader, 1988; Quota, Punamaeki & El Sarraj, 1996; Terr, 1991) . מצד שני יש מחקרים המצביעים שחלימה מקלה ויוצרת אינטגרציה של הטראומה כחלק מהתפתחות אישיות בריאה (Hartmann, 1991;1995). התופעה של זכירת חלומות נחקרה רבות בהקשר של אירועים מלחיצים, אקוטיים וכרוניים כאחד. הספרות מציגה קשרים חזקים בין משתנים אלה, אם כי מבט נוסף חושף גם ממצאים סותרים. במחקר שבדק דיווח חלומות בקרב חיילים אמריקאים שנחשפו לחוויות מלחיצות וטראומטיות נמצא דיווח של זכירה מוגברת (Ross et al, 1994). דוגמא נוספת לטענה שזכירת חלומות מוגברת בתקופת לחץ מובאת במחקרים של Hartman (1991) ו- Kramer (1993) שדיווחו על חוויות חלומות של נבדקים שחוו טראומה, כעוצמתיים ובהירים במיוחד. לעומת מחקרים אלו מדווח במחקר של Kaminer & Lavie (1991) על ירידה בזכירת החלומות כתוצאה מחשיפה לתנאים מלחיצים במיוחד בקרב ניצולי שואה. Turner & Gorst-Unswort (1990) טוענים, כי חשיפה לתנאי לחץ אינטנסיביים במיוחד מכבידה על משאבי ההתמודדות של האדם, וכי במצבים אלה קיים כישלון בזכירת חלומות. הסבר דומה ניתן במחקר שבחן יומני חלומות מנבדקים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית כתוצאה מקרב, ושהעריך את חומרת הסימפטומים של כל אחד מהנבדקים. במחקר זה נמצא כי ככל שהסימפטומים של התסמונת הפוסט- טראומטית היו חמורים יותר, כך זכירת החלומות היתה נמוכה יותר. החוקרים הסבירו כי במצבים של לחץ אינטנסיבי מופעל מנגנון חוסם המדחיק את התוכן המאיים במהלך הערות והשינה גם יחד (Lavie et al, 1998). Punamaeki (1997) רואה את הסיבה לממצאים הסותרים בעוצמת החוויה המלחיצה, המביאה לירידה בזכירה, בעוד שמצבי לחץ יומיומיים גורמים לעלייה בזכירה. אפשרות זו נסתרה במחקר בו דווח על סימפטומים חמורים יותר של PTSD בקרב קבוצת הנבדקים שזכרו יותר חלומות (Mellman et al., 2001)). במחקר הנוכחי כמות זכירת החלומות לא היתה המשתנה העיקרי, אלא ניתוח תכני החלומות שדווחו על ידי הנבדקים. בנוסף, ראוי לציין כי במחקרים שנסקרו לעיל נבדקה זכירת חלומות בתנאי מעבדה ואילו במחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע אם הנבדקים זכרו חלומות ולא דיווחו, או שלא זכרו כלל. המחקר הידוע עד כה אינו מבהיר אם זכירת החלומות או החלימה כשלעצמה משרתות פונקציה של בריאות נפשית, אולם עדויות אמפיריות מחזקות את הדעה לפיה זכירת חלומות הינה תגובה מיידית ללחץ נפשי, המשרתת תפקיד אדפטיבי ארוך טווח בתרומתה לעיבוד מידע רגשי, פתרון בעיות וקונפליקטים, ואינטגרציה של חוויות מכאיבות.(Punamaeki , 1997 ; Hartmann 1998 ; Kaminer & Lavie , 1991). תפקיד אפשרי של חלומות בהתמודדות עם מצבי לחץ תואר ע"י Cartwright (1990): "החלימה מעורבת בפעילות מארגנת, מבקרת ומשחזרת של האופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת מעשינו. מערכת זו תפעל בעיקר כאשר אנו מצויים תחת לחץ ומאוימים ע"י שינויי חיים הדורשים תגובות חדשות" (ע' 188). בתנאי חיים לוחצים, החלימה מאפשרת מקום נוסף ליצירת קשרים מחשבתים ושחרור אנרגיה רגשית, בעוד שהמציאות לעיתים לא תאפשר זאת ( 1996 , Hartmann ) . סיוטי לילה פוסט-טראומטיים עלולים להופיע בפעם הראשונה בלילה שלאחר הטראומה. בחלום הטראומה חוזרת על עצמה בצורה דרמטית אך לא תמיד בצורה עקבית, ומופיע בו שינוי אחד גדול, משהו שלא בהכרח קרה (Barrett, 1996). לאורך זמן הטראומה תופסת מקום פחות חשוב ומרכזי והחלומות חוזרים בהדרגה לאופיים לפני הטראומה. בתחילה חווים נפגעי הטראומה סיוטי לילה, המפורשים כפחד, טרור ואח"כ החלומות מתאפיינים יותר כחלומות אשמה ואחרים (Hartmann,1984; Van der Kolk et al, 1984).