נמאס לי מעצמי

אני כבר לא יודעת עם מי לדבר לא מצליחה לבטא את הרגשות שרובם כעסים ותסכולים בשנים האחרונות בת 43 רווקה ללא ילדים ומתוסכלת שמרגישה שהחיים שלה ריקים מתוכן ולא מצליחה להינות מכלום. כולם סביבי נשואים, ילדים משפחות וכו' ואני נשארתי תקועה מאחור ומרגישה כמו ילדה קטנה ומפגרת שלא התקדמה בחיים במסלול הנורמטיבי. אני לא מצליחה להיות קלילה וכיפית כמו הסביבה בה אני נמצאת אם זה בעבודה ובכלל מסביב. תמיד הכל חייב להיות לי קשה רציני ומסורבל,אני לא מצליחה לצאת עם חברה וסתם להינות אלא ישר חושבת על שעת החזרה הבייתה. אני עצבנית וכל הזמן בלחץ מכלום ולא מצליחה להשתחרר מזה, אם משהו לא נעשה כמו שאני רוצה זה מעצבן אותי ואני יודעת שזהו התנהגות לא תקינה. אני כולי מסיכה אחת גדולה כי כלפי חוץ אף אחד לא רואה עלי כלום. רק מי שמכיר אותי באמת יודע מה אני מרגישה בפנים אבל זה לא ממש מזיז למישהו אנשים הרי מתרחקים מטיפוס של אנשים כמוני. בתוכי אני פשוט פקעת עצבים כמו קפיץ דרוך. אפילו אם חברה סתם רוצה לצאת לשבת בבית קפה אני ישר מתחילה להילחץ ואין לי הסבר לזה. גם הקול שלי נשמע כאילו תקיף. אני לא אוהבת את איך שאני נשמעת ולא איך שאני נראית גם לא איך שאני מתנהגת.יחד עם זאת הבטחון שלי בקבר. ניסיתי מס' מטפלים בתחומים שונים ולפני כל מפגש עם המטפל נעשתי יותר עצבנית ולא רציתי ללכת ובכל זאת הלכתי אבל לא נתתי צ'אנס כי אין לי אנרגיות לזה. נמאס לי מעצמי ומן הסתם גם לסובבים אותי נמאס ממני אם כי לא מציינים זאת מפורשות. אין לי חברים או חברות קרובים היום כולם התרחקו. אני לא חושבת שאני בנויה לזוגיות - כמה שאני רוצה אני פשוט חסרת סבלנות ולא מצליחה להירגע. ניסיתי גם לקחת משהו להרגעה וזה לא ממש עזר. איך אני מצליחה לצאת מהפלונטר הזה שאני בעצמי לא מאמינה בעצמי פשוט הרמתי ידיים וחיה לי מיום ליום בית עבודה בית עבודה. אין לי אנרגיות לחיים.