אבחון של בני בן ה-18

שלום רב. אני אבא למתבגר בן 18. בני סובל זה זמן רב מדיכאון,OCD,חרדות,הפרעת קשב וריכוז(לא היפר) והכי הכי גרוע,אין לו תקשורת עם אף אחד.לא מדבר איתנו...ההורים שלו,אך ורק שהוא צריך משהו כמו מזון וכדומה,אין לו חברים בכלל,אפילו לא אחד רחוק,לא מדבר עם אח שלו,עכשיו בדיוק מסיים את לימודי התיכון בקושי רב,לא מוכן לקבל עזרה בכלום,יושב היום כל היום מול מחשב ומשחק במשחק אחד ספציפי ומסתגר בחדר,לא התגייס לצבא מן הסתם בשל כל הבעיות הנ"ל. "התופעות " הנ"ל החלו בגיל 13 ורק הלכו והחמירו מאוד עם הזמן. בגיל 14 לקחנו אותו לפסיכולוגית קלינית פרטית,פעם בשבוע במשך שנה וכלום לא עזר,המשיך להתנהג באופן המתואר לעיל. הפסקנו ביוזמתנו ובהסכמת הילד כמובן את הטיפול הפסיכולוגי לאחר כשנה לאחר שראינו שאין שום שיפור בכלל ופנינו לפסיכיאטר כשהילד הגיע לגיל 16. הילד התחיל להיות מטופל בריטלין עקב בעיות הקשב והריכוז ובמקביל התחיל לקבל תרופות נוגדות דיכאון כמו ציפרלקס שלא עזר בכלל והיום הוא מטופל בפריזמה במינון 40מ"ג,זאת כמובן לאחר שהוא החל במינון נמוך יותר. בעיקרון,מה שלנו ההורים שלו מוזר הוא,שהילד טוען שהפריזמה אכן עוזרת לו לדיכאון,ל-OCD ולחרדות,אבל אנחנו כהורים לא רואים שום שיפור בכלל,בכל אופן לא בדיכאון ובחוסר התקשורת שלו עם העולם הסובב אותו!בקשר ל-OCD ולחרדות איננו יודעים ויכולים לראות אם יש שיפור,כי אלו תמיד היו אצלו דברים שלא מוחצנים החוצה,בכל אופן,לא לידינו. הילד חי בבועה והטיפול התרופתי שהוא לוקח "עוזר" לו לטענתו וזה גם מה שהוא אומר לרופא כשאני הולך איתו ואני אומר לרופא,ליד הילד שאנחנו כהורים לא רואים שום שיפור,הילד ממשיך לחיות בבועה,סגור ומסוגר,לא מתקשר,גם כשהוא מדבר איתנו מילה או שתים כשהוא צריך משהו,הוא בחיים לא מסתכל לנו בעיניים אלא הצידה....בקיצור לא רואים שום שיפור והפסיכיאטר הציע לנו לקחת אותו לשיחות,מה שעשינו בעבר ולא עזר. ראוי לציין שכשלקחנו אותו בעבר כמו שציינתי לעיל לפסיכולוגית הוא הביע התנגדות קלה בהתחלה,אך לאחר הפעם השניה הוא כבר הלך ברצון,אבל גם לטענתו הטיפולים הפסיכולוגים לא עזרו לו וכשאנחנו מנסים לשאול אותו מה מפריע לך?למה אתה ככה ולא מתקשר?וכו.....אנחנו לא מצליחים לקבל ממנו שום תשובה!הילד לא משתף אותנו בכלום...פשוט כלום! מה אנחנו יכולים לעשות עוד כהורים לעזור לילד??? תודה מראש אבי.