תקוע

שלום, אני בן 21, חייל. אני כבר יותר משנה בצבא, אליו הגעתי לאחר תקופה לא פשוטה שהייתה כרוכה בין השאר בהתרחקות מהדת וניסיון להשתחרר מדיכאון, חרדות, חשיבה אובססיבית ועוד כל מיני, שליוו אותי תקופה לא קצרה. נעזרתי גם בטיפול פסיכולוגי, שבין השאר גרם לי להבין שאני כלאתי את עצמי במקום שלא היה לי טוב בו. כמו כן היה לי ברור שלא הכול נפתר עדיין-זו הייתה תקופה קשה מאד. בצבא המצב השתפר, והכול נהיה רגוע יותר, אבל אני תמיד חשדתי שאני מפתח מעין מעטה אדישות ובריחה ולא בהכרח רק ריפוי. ברור לי שיש שיפור אמתי, לא בריחה אלא יותר חיבור לעצמי ולמה שאני רוצה (בעיקר לא רוצה), סבלנות, השלמה ועוד הרבה תכונות חיוביות. אבל עדיין, לאורך היום אני מרגיש הרבה פעמים ריקנות- שלא מובילה לדיכאון או משהו כזה בהכרח, אבל קיימת. אני מאמין שלמדתי גם להיות סבלני, ולקבל את הריקנות כשלב... ובכל זאת, לאחרונה אני נמצא בתפקיד קצת מעפן בצבא, בלי הרבה חברים מסבבי, שלפעמים מכניס אותי ללחץ עקב הציפיות (רובן ציפיות שמועצמות על ידי- אני חושב שאני מגלה שאני קצת חסר ביטחון, ומאד לחוץ במערכת הזאת... לא יודע למה כי בסופו של דבר אני מצליח להתמודד עם המשימות יופי- זה גם משהו שאני אשמח אם תתייחס אליו). הלחץ הזה השבוע גרם לרגשות הריקנות לצוף יותר חזק מכרגיל. ופה אני אגדיר יותר טוב את תחושת הריקנות. לאחר הרבה זמן של ניסיון להבין את התחושה, אני חושב שהכי טוב להגדיר אותה כך- חוסר יכולת להיקשר לדבר מסוים, או ערך מסוים, או משהו ששווה ללכת לאורו, לאהוב אותו, להפוך אותו למשמעותי- אני לא מצליח למצוא את המשמעות בשום דבר. אז ברור שזה לא מוחלט, ואני רוצה דברים ביום יום, ופועל למענם, וברור שאני נלחם בזה ומראה לעצמי שאני נהנה מדברים, ומזכיר לעצמי שאני מחפש עדיין ולא חייבים לדעת מה רוצים ובמה מאמינים... ובכל זאת התחושה הזו היא יותר מחיפוש שגרתי... אני מרגיש שזה ממש חסך רגשי, אולי מגננה בעקבות התקופה שעברתי שבה ניסיתי לאחוז בשיניים במשמעות באשר היא (דתית, ערכית...) למרות שממש היה לי רע כי זה היה תדמית שלא נגעה בי. אני מרגיש מפורק מזה, זה כמו ללכת עם אקווריום מסביב לגוף, להיות חלק מהכול, אבל בווליום נמוך, לא לגעת באמת, לא לרצות באמת. אני יודע שהמכתב הזה ארוך מאד, אבל הנה השאלה שלי- מה אתה חושב על החוויה הזו? על חוסר היכולת הזה לבחור במשהו כבעל ערך, כמשהו ששווה את הזמן והמרץ שלי? האם זה המקור? או התוצאה של משהו אחר? האם זו באמת מגננה\תגובה (אולי טראומטית אפילו) למה שעברתי? ואיך מקלים על התחושות בכל זאת?