שאלה

אני בעל אופי ציקלי לא חמור. עסקתי בתחום במשך שנים בהוראה. החלק המוחצן דומיננטי ומוצלח מאוד. אבל לקח לי הרבה זמן לחזור פנימה ולהיות ממוקד בתהליכים פנימים וארוכי טווח ומשימות. החוויה בחוץ תפסה הרבה מקום. מתוך בחירה הפחתתי כמעט לאפס את העבודה כדי לתת לעצמי זמן אחרי שנים של עודף זה. מחיר לא פשוט אבל בהרגשה ברור שזה מצליח. תחושת התפקוד הפשוט נהדרת לי עם עצמי. נהנה מרוב הזמן מפעולות יומיומיות הכי פשוטות. הכישרון דבור יצוג וביטוי כלפי מצבים חיצוניים נשאר ושצריך מבוטא כבעבר. אבל גורם לתחושה שזה עודף גם בתחושה הגופנית. אפילו מיותר כבר. הבעיות הן אחת חוסר עניין מקצועי כבעבר. הנוסחה שנתקבעה לי בתחושה שהאיזון שהשגתי בהפחתת האינטראקציה עם החוץ איזנה אותי מאוד וממש לא רוצה לחפש תפקיד עם כותרת והגדרה ולמכור אותה. זה מצב מאוד שונה מהגישה החברתית של הגדר את עצמך. האם מצב זה בו הבחירה שלי נשארת כפי שתארתי בהנחה שיש יכולת להתקיים היא בחירה מושכלת? לאור המבנה ומה שהשגתי בתחושה הפנימית. אציין שאני בן 45 ומבחינה מקצועית הגעתי להשגים מצוינים.