אבודה

שלום ד"ר ברבר, אני נורא מיואשת.. בטיפול פסיסכולוגי אבל מרגישה שגם הפסיכולוגית מיואשת ממני ואני כבר לא צעירה וכבר 20 שנה בטיפול (לא רק אצלה).. ובעברי דיכאון מג'ורי וניסיונות רבים לטפל תרופתית כשלו עקב תופעות לוואי קשות. עכשיו גם התגלתה לי מחלה בחומר הלבן שמלווה במיגרנות ובהפרעות תחושה. לא המשכתי בירור מתוך פחד אימים וידיעה שאין לזה תרופה ואין לי מקורות תמיכה - אני בודדה לחלוטין. וגם זה מוסיף לפחד לקחת תרופות לדיכאון (לא יודעת אם צריכה )או למיגרנות כי אולי זה גורם או מחמיר את הנזק בחומר הלבן... ואני ממש אובדת עצות ומרגישה מקרה אבוד כי במילכוד ואין לי למי לפנות.. מתביישת לחזור לפסיכיאטרית כי מרגישה שגם היא מיואשת ממני וממילא אני כבר בת כמעט 50 ואין מוטיבציה לטפל בי כמו במישהי בת 20 או פחות. ואולי עדיף היה שהייתי מקבלת דום לב ומתה במקום וזה היה שם סוף לסבל ולהשפלה שסופגת מול מטפלים. לא דימיינתי מעולם שכך ייראו חיי. ואין לי אומץ לפגוע בעצמי ואני עובדת ומתפקדת אבל אין לי כל כך חשק עוד להמשיך.. מצטערת שכתבתי כלכך הרבה ותודה אם הגעת עד לפה ואולי יש לך עצה בשבילי? ואם תוכל לענות מהר ? הרבה תודה