אובססיה? או חיפוש אחר האמת?

כול היום אני קורא על תרופות ומחלות באינטרנט, מסתובב בפורומים של פסיכיאטריה.. לפעמים יוצא לעבודה או לחברים ואז חוזר ישר למחשב לקרוא.. מרענן אין ספור פעמים את הדף אם יש תגובה חדשה או לא.. נכנס שוב ושוב לאותן עמודים שקראתי (בויקיפדיה וכו'), לבדוק על אבחונים של הפרעות אישיות, מחלות נפש.. בודק שוב ושוב.. כאילו משהו השתנה.. מנסה לאבחן את עצמי.... לאן אני שייך? מטופל כרגע תרופתית סרנדה 50 מ"ג למיקטל 100 מ"ג פוחד שיש לי OCD כי בעבר נטלתי 60 מ"ג פאקסט והיה לי מצב מאני-פסיכוטי.. לכן אני חושש לקחת שוב SSRI במינון גבוה, כי הייתי במצב ממש לא טוב בהתקף (הייתי שולח המון המון אס אם אסים ארוכים מאוד בטלפון לאנשים.. חשבתי אפילו שאני קצת נביא) היום שינו לי את האבחנה מהפרעת אישיות גבולית להפרעה סכיזואפקטיבית (אוליי בגלל שהפסיכיאטר שלי רצה שביטוח לאומי יעזרו לי .. אז הוא קצת "שיקר"?) לא מוצא מרגוע, כבר המון המון זמן שלא קראתי ספר, כי שום דבר לא באמת מעניין אותי.. אוליי יש דברים שמעניינים אבל אני ישר מוצא מה לא טוב בזה ואת החיסרון בזה ושולל את זה... סרטים לפעמים אני רואה עם החברה.. לא יודע כבר מה יש לי ואיך לצאת מהגיהנום הנצחי הזה.. מרגיש שהזמן הוא לא באמת זמן.. שאין כרונולוגיה.. שהכול מסודר בראש לפי חוויית הרגשות שחווינו.. חוויה חזקה שעברה עליי, לצורך העניין, לפניי כעשר שנים, חרוטה לי בזיכרון כאילו היא הייתה אתמול.. :\ לא מתקדם, לא במישור התעסוקתי, ולא כ"כ עובד.. עובד בחצי משרה.. מקבל קצבה מביטוח לאומי.. עובד בכול מיני "חלטורות" למיניהן.. :\ לא בעבודה רצינית כולם מסביבי רוצים שאני אתקדם.. אלמד.. אעשה משהו עם עצמי.. ואני לא כ"כ מרגיש בשל... הנה, לדוגמא, מגיע לי שיקום תעסוקתי דרך ביטוח לאומי.. שהתחלתי את התהליך, אך אני פוחד ומרגיש לא כ"כ בשל.. כי זו הטבה חד פעמית.. כול הזמן השאלות שמציפות אותי הן אולי אחכה עוד קצת? אולי בעתיד האישיות שלי תתגבש יותר? בן 27 כבר.. לא יודע אם אני נמצא במקום טוב בחיים, שאני צריך להיות בו? אולי אני מפגר מאחור? או שאני נמצא במקום בסדר יחסית לחיים שעברתי (חיים קשים).. האם אני בדיכאון? כי לדוגמא יש לי תיאבון ודברים כאלה.. ואני יוצא מהבית.. לא אובחן אצלי דיכאון קלאסי, אבל התכנים שלי תמיד תמיד היו דיכאוניים! כמו שאני כותב עכשיו.. כבר הרבה שנים, אוליי זאת המחלה (?) אולי צריך להשלים עם זה... ראיתי הרבה רופאים שאפשר לצאת מזה.. אבל ממה לצאת? מה יש לי? כול רופא אומר משהו אחר.. אחד אומר הפרעה דו קוטבית, אחד הפרעת אישיות, אחד הפרעה סכיזואפקטיבית.. ייאוש עמוק אבל סה"כ על הנייר די מתפקד (עובד במשרה חלקית פה ושם) לעתים יוצא ומבלה, למרות שלפעמים הקשרים עם החברים רעועים ויודעים עליות ומורדות.. אולי זה סביר וכך זה צריך להיות.. גם במישור הטיפול בשיחות, מטופל לסירוגין מס' שנים.. אוטוטו מסיים קשר של שנה פלוס.. ולא יודע איך לבחור מטפל חדש, הרי יש כ"כ הרבה.. ואני כ"כ לא מאמין בעצמי.. למרות שאני יודע שיש לי יכולות, אבל זה כ"כ קשה :\ לא מוצא באמת משמעות ששווה לקום בשבילה בבוקר, אולי למעט בת זוגתי.. שאהבה שלנו מחזיקה אותי.. רואה אנשים הולכים בבוקר לעבודה.. לומדים בלימודים אקדמאים.. ואני? איפה אני? בחיים לא אגיע לשם.. מה לי ולזה? אני רחוק משם שנות אור.. לקום בבוקר.. להסתדר.. לשבת כמה שעות בתוך כיתה ולהיות מרוכז? מרגיש ממש במצב רוח מעורפל ומבולבל.. בטח אם רופא יקרא את המכתב הזה הוא ימליץ לי להעלות מינון תרופתי בכדי להכהות את החושים שלי.. לא להרגיש.. העיקר להיות סוג של "מכונה".. עוד בן אדם בעולם.. שבא לפה ועוד מעט יילך.. יתכלה.. :\ קשה :( אפילו עכשיו את המכתב הזה אני כותב בהמון פורומים.. למצוא מזור לכאבי..