החיים מתישים

הי, פשוט נמאס לי. אני מקרה אבוד. כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. נראה ששום דבר לא יכול לעזור לי. בת 43 עם נשמה מתה. ממש כבויה. חסרת בטחון ברמות לא הגיוניות מאז שאני מכירה את עצמי. מרגישה לא שייכת בכל מסגרת שאני מגיעה אליה. מרגישה לא רצויה,לא שווה, חושבת לפני כל דבר שאומרת שלא אגיד שטויות. נחותה מכולם שהתקדמו בחיים והקימו משפחות ואני נשארתי הכבשה השחורה הרווקה הזקנה בלי בן זוג הרבה שנים. על ילדים ויתרתי מזמן. אין לי את הכוחות הנפשיים לגדל ילד לבד בעולם הזה. אני רואה הכל שחור. מרגישה כמו בתוך ערפל כל הזמן שהראות לקויה מיום ליום. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את מלחמת העולם המתחוללת בתוכי. מתפקדת על אוטומט. מחייכת כי צריך.מתאמצת לתפקד. שום דבר לא מרגש אותי אפילו לא האחייניות שלי. שום דבר לא עושה לי באמת באמת טוב. רע לי. אני רואה רק את חצי הכוס הריקה. החצי המלאה מזמן נשפכה והתייבשה כמו החיים שלי. אין לי כלום. פשוט כלום. אני לא יודעת בשביל מי אני כאן ולמי בכלל אכפת ממני. אין לי אנרגיות לשום דבר. אני עושה דברים ופעילויות שונות כי צריך. ובסוף יום מגיעה ללבד שלי, אין לי כוח לראות ולפגוש אנשים. אני עושה את זה לפעמים וגם זה סוחט ממני כוחות נפשיים. כבר אין לי נושאי שיחה, שום דבר לא מעניין אותי, גם אם אני כבר בסיטואציה של שיחה, אפילו בעבודה, אני לא יודעת איך להוביל אותה וזה מסתיים מהר. אין לי הרבה חברים (מעניין למה). ניסיתי מס' לא קטן של מפגשים עם פסיכולוגים. אני לא מצליחה להפתח ולא מצליחה להשתחרר ובטח שלא לבכות. הכל קפוא בפנים. עצור. כמו קיר ברזל שלא ניתן לפרוץ. לא מרגישה כלום. לא מצליחה להיזכר בעצמי בילדות - מה שהפסיכו' ניסה להוציא ממני. מעבירה שם שעה והולכת. טוחנת מים כבר מס' חודשים ו....כלום. לא מצליחה לחשוב על כלום חיה מהיום למחר לא מצליחה לחשוב על העתיד. רק רואה את עצמי בכותרות החדשות "ערירית חסרת בית נמצאה........" עייפה עייפה נפשית. אין לי אוויר לנשימה. גדתי בבית נורמטיבי, לא חסר כלום. האחים שלי יצאו נורמטיביים, הקימו משפחות. אנשים מקסימים. רק אני יצאתי סוג ז'. כל חיי הרגשתי כך למרות שלא נתנו לי להרגיש כך. גם כשאני מדברת על זה אני לא מדברת מכאב. כבר אין כאב. יש בי רק כעס עצום מאוד שרק הולך וגדל כמו כדור שלג. גוש שיושב לי עמוק עמוק בנשמה ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו. כעס על החיים שאלי ממש לא מחייכים.

אני מכירה את ההרגשה גם אני הייתי בדכאון אבל מה שאת עוברת זה דכאון קליני = אני עוסקת בתחום - הווה אומר - שאני עובדת עם אנשים פגועי נפש = ואני רואה ממש מקרוב את כל תוצאות החיים מה שקורה להם - אני ממליצה שתלכי לפסיכולג ובמקביל לפסכיאטר לקבל תרופות שיעזרו לך לעבור את היום יותר בשלווה - תהליך טיפולי יקח זמן כמובן אבל אני בטוחה שלטווח ארוך יעזור לך!- הלוואי שיכולתי לעזור לך \ אבל אניבטוחה שאם תבני לך רשת בטחון ותצאי החוצה אז גם אם תעשי זאת באופן מלאכותי זה יבוא בטבעיות אחר כך!