דכאון

אז ככה, היו לי תקופות של דכאון ויאוש, כיום אני יציב, אבל מידי פעם אני נופל לבור עמוק. בור עמוק זה אי אפשר לתאר. מה שקורה זה שאז אני סוגר את עצמי מלתת לאחרים לעזור לי, אני מאבד אימון בכולם ותוך זמן קצר גם בעצמי! אני מתחיל לשנוא את עצמי מאד, ורוצה למות. [רק רוצה לא עושה מעשים, למזלי]. זהו סבל שאי אפשר לתאר. אבקש לקבל עיצה איך לתת אימון ולא לסגור את עצמי בכוח? ממה אשאב את הכוחות לעזור לעצמי? האמת, הסיבה להדרדרות זו, הוא המחשבות הקשות ה'רחמים עצמיים' שלי "למה אני צריך להתמודד עם קשיים כל כך קשים? ואז אני מרחם על עצמי כל כך, ולא רוצה יותר להתאמץ, נמאס לי מלהתאמץ, וממילא אלו שרוצים לעזור לי לחזור למעגל התפקוד הם 'לא מבינים אותי' עכשיו כי נמאס לי מהחיים. אקוה שהסברתי את עצמי. בכל אופן אני מאד מאד סובל, ואני מאד מבקש עזרה והכוונה תודה

ראשית כל תודה על תשובתך. אני לא לגמרי מבין, הלא הטיפול הרווח היום בדכאון הוא דוקא הקוגניטיבי התנהגותי [מחשבה רגש]. ואתה ממש ממליץ להיפך על דינמי. כנראה אתה מתכוין למשהו, אני רוצה לדעת, כי לא הבנתי. תודה רבה