לא מסוגל יותר אם המערכת הצבאית שהורגת אותי

אני משרת את המדינה שלי כבר שנה וקצת . אני שמח להיות חלק ממשהו ולשרת את המדינה שלי , אני בחור שמן . גדול . ושונה . (לא אוהב מזרחית [מעדיף להקשיב לאומנים ולמה שאני מאזין לו ] ודי דפוק תאמת . פסימי מאוד ... ) הבעיה היא , ארוכה בעיקר . ולא נגמרת. ללא שום עזרה . ללא שום התייחסות . אני מרגיש כמו איזה בכיין פטתי שכותב את זה . אבל אני לא מסוגל יותר . מממש ממש ממש ממש לא מסוגל יותר , יש גבול עד כמה שבן אדם בן 20 יכול לסחוב על עצמו . אני את החוסר עונים שלי מבין ומקבל . שהכול באשמתי בעיקר . אבל יש דברים שצריכים להשתנות ואין לי את היכולת לשנות. אני בן 20 התגייסתי לצהל לפני שנה וקצת. שירתתי כלוחם במשך 7 כמעט חודשים במהלכם גילו לי פגיעות כמו עקמת חמורה וגיבנת סבירה ( כן כנראה שזה שונה.. ) לאחר מכן הלכתי למיפוי עצמות לבדוק בעיות בגב ... למקרה שיש עוד משהו חוץ מהגיבנת והעקמת. מסתבר שהבעיות בגב הן לא החמורות , אלה השברי מאמץ דרגה 3 שגילו לי . שהתלוננתי בפני מפקדי על כאבי רגליים . נאמר לי שהלו רק כאבים בעקוב כך שאינני רגיל לרוץ לאחר מכן גילו לי את השברי מאמץ והייתי בפטורים הייתי בדיכאון לכול מהלך הטירונות ( 03,חודשיים וחצי +3 חודשים של אימון מתקדם) לא יכלתי לרוץ והמפקדים השפילו אותו ואמרו לי .. "אין בעיה אתה לא רץ ? " , "שחברים שלך יסחבו אותך " , סירבתי ולכן אחרי עוד מספר מקרים אם המפקדים שלי קיבלתי ריתוק 21 ולאחר מכן שבת ולאחר מכן שבת בכול אופן סגרתי המון . לא ראיתי ביית שיחררו אותי אחרי 28 לאפטר מקוצר אמרתי שלום לאמא ולאבא בבית וחזרתי לבסיס לסגור עוד שבת . בכול תקופת הזמן הזו נפגשתי אם קב"ן בפגישה הראשונה נפגשתי אם אחת קשה . לאחר מכן היא עזבה והחליפה אותה אחת אחרת . קב"ן נפלאה היא הבינה אותי ועזרה לי . שירתתי במקום שבוא נופלים קאסמים באופן קבוע . היינו צריכים להעביר בסך הכול 3 וחצי חודשים במיגוניות (אזור מוגן ) מפני קסאמים . בפעם הרשונה שהייתי בשמירה ונפלו למולי 4 קסאמים קיבלתי התקף חדרה לאחר מכן כבר זה המשיך לי כול יום שהייתי בבסיס נהייתי מפוחד נורא וחושב מחשבות נוראיות . בפעם השניה שנפל קרוב אלי. רעדתי, המפקדים ( שהיו בסדר גמור לכול מהלך הטירונות ) ישר רצו אלי למיגונית לבדוק אני בסדר חובש שהיה איתי אמר שאני אם דופק 140 מרוב פחד הוא חשש עלי הוא היה חופל שעובר טירונות כמוני אז ככה שהמפקדים לא עשו אם זה כלום . וגם לא יכלו כי הם רק מפקדים . אז הבנתי לליבם ובקשתי לא לעלות יותר שמירה במקום המסוים שבוא לא יכולתי לזוז במהלך נפילת הקאסמים אישרו לי את זה . אבל עדיין למרות הפחדים שלי הייתי בשיחות אם קב"ן לקח המון זמן עד שהיא בחודש 6 וקצת לאימון החליטה להוציא אותו מלוחמה ולהביא לי קשיי היסתגלות ( קה"ס 40) , הכי נמוך שיש עברתי למפקדה אחרי התיעצות אם להישאר במקום הטירונות או למשיך ללכת אם מוצבים. אמרתי לה שבשני המקרים אני יהיה מופחד . ויהיה לי קשה. פחדתי להגיד לה שאני נסיתי לסים קץ לחיי במהלך פעם אחת במיגונית הכנסתי מכסנית ואת פיית הנשק לפה כתבתי לפני זה מכתב התאבדות אבל נורא פחדתי לעשות זאת , פחדתי מתגובת המשפחה פחדתי משום שאני אוהב את משפחתי . אז לא עשיתי זאת. אני אוהב את משפחתי גם כשבכיתי לאמא שלי שנורא לי שם וברחתי מן הבסיס לחבר הורי לא תמכו בי . לאחר שברחתי המ"פ התקשר לאבא שלי ואמר לו שאני יצא מלוחמה רק שאני יחזור חזרתי. באמת יצאתי לאחר מספר שבועות בעזרת הקב"ן עברתי לגדוד . בגדוד המ"פ מפקדה החליט שאני צריך לעשות תפקיד שלא אהבתי (אני לא יציין) אני עובד כיום יותר משנה בתפקיד . אני ביקשתי לראות רופא לאחר חודשיים שהייתי בגדוד זה לקח זמן ראיתי בסופו של דבר הוא הוציא לי מספר הפניות שעברתי לאחר מכן לא ראיתי רופא קרוב לה 6 חודשים רק לאחר שניכנסתי לחדרו וביקשתי את המספר האישי שלו ( על מנת להגיש תלונה ! ) אחרי שבוע הוא ראה אותי ועשה לי בדיקה של הברכיים שלי שמאוד כאבו מאז, התאריך היום ה4,11,12 לא ראיתי רופא קרוב לשוב 4-5 חודשים למרות כול זה שאני מבקש אין אפשרות . המגד בגדוד שלי מגן על הרופא ולמרות שהרבה חיילים התלננו אליו זה לא עוזר . אני לא התלוננתי כי אני רואה שזה חסר טעם . אני עכשיו במוצב שהרופא לא מגיע אליו . אני חכיתי למסדר רופא שאני מגיע לבסיס אבל הרופא עסוק בעוד 11 חיילים אחרים וזמן ההמתנה ארוך מכדי שאוכל להישאר בגלל תפקידי אם כך אני עולה למוצב שלי . שאני סובל מבעיות ברכיים גב ורגליים . את אף אחד זה לא מעניין . אני ראיתי קב"ן מהרגע שעליתי לגדוד עד כיום כמעט ושנה . לפני כחודש היא אמרה לי שזה הסוף ושאין טעם שאני יראה אותה כי היא לא תעזור לי . הייתי שנה בערך בשיחות איתה . ובכול פעם שאמרתי את המילה התקפי חרדה \ פאניקה, היא הייתה אומרת לי " אבל מה אם הבגרויות שלך " ( אין לי תעודת בגרות ותוך כדי מצבי הנפשי גם דיברתי איתה על כך שאני רוצה לעשות דיאטה והשלמת בגרויות ) בשיחה האחרונה שלנו . אחרי שדיברתי איתי על היותי פסימי ושיחות שלפני כן. עזרתי אומץ ( פחדתי לדון יותר מידי על ההתקפי חדרה\פאניקה, שנגמרו לי בעקות הטילים בגלל שפחדתי שהיא תוציא אותי מהצבא ) עזרתי אומץ ואמרתי לה " אני חושב שאת יודעת שאני רוצה לצאת מהגדוד ולעבור למקום אחר על מנת שאני יוכל לתפקד כבן אדם כי אני מרגיש שתרומתי לצבא היא מזערית והפחד שנתון בפתקידי כיום הוא גדול וקשה לי מאוד אז תעבירי אותי תפקיד אני יהיה יותר משפיע ויותר טוב בתפקידי כדי שלא העבור את מה שאני עובר כול רגע ואני יצליח לעשות משהו אמיתי למען הצבא שאני משרת ! ( הייתי גם בשיחת מג"ד לגבי החלפת תפקיד , וכשביקשתי את התפקיד שאני רוצה [שהוא התפקיד כלשהו בגדוד , לא ביקשתי לצאת מהגדוד ! ] הוא אמר לי שבגלל " שיש לי התקפי חדרה " אני לא יכול להיות בתפקיד הזה . אבל לפני כן הוא אמר שההתקפי חרדה שלי לא אמיתים ולא מאושרים על פי קב"ן ! אם ככה לא היה לי כבר מה להגיד אז אחרי שיחה אם הנגד שלי שידבר גם אם אמא שלי, החלטתי להישאר בתפקיד שלי . ובאותו זמן לראות קב"ן ) ביקשתי ממנה להוציא אותי מבגדוד לאחר שהייתי בשיחה מ"גד ולאחר שהייתי בשיחות אם המפקד האישי שלי ולאחר שעברתי לא מעט זמן באותו תפקיד . ולאחר שהסברתי את עצמי לסיום.... אמרתי לה , שאני סובל מהתקפי חדרה\פאניקה , אבל היא פשוט אמרה " אני לא חושבת שיעזור לך לעשות יומיות . " אני אמרתי לה שאני לא רוצה תפקיד יומיות בכדי להיות בטלן , או חלילה כדי לעשות עבודה שהיא לא משפיע בצבא , אבל כשביקשתי מהם (המגד וקצינת שלישות), הם אמרו לי שאני לא יכול בגלל שאני חרדתי ושיש לי ק"הס היא בכול זאת חשבה שאני רוצה " לעקוץ" ובכול זאת אמרה לי חד וחלק . " לא . אני לא חושבת שבמקרה ואני יתן לך לעשות יומיות עד שעה 5 בערב זה יעזור לך במשהו." הסברתי לה שאני רוצה לעשות דיאטה ואני רוצה להתחיל לעבוד , ואם כבר לא נותנים לי משהו חיובי לעשות לגבי הגיוס שלי אז שיוציאו אותי מהגדוד הזה שכול ניסע למקום בוא הוא נימצא (באוטובוס) גורם לי לפחד . היא בכול זאת הייתה בשלה . ובכול זאת לא הסכימה . יצאתי מן החדר שלה אחרי 4 שעות נסיעה כולל המתנה מן המוצב בוא אני נמצא נסיעה מעייפת נורא . חשבתי שהיא תעזור לי . יצאתי ממנו בסערת רגשות ארורה (אחרי שהסברתי לה , שלא שמהלך כול הפגישות איתה לא יכלתי לעמוד על שלי שענייין ה"התקפי חדרה\פאניקה" בעקובות כך שפחדתי שהיא תשחרר אותי מצהל ואני לא יוכל לשרת ואני בחוץ בעולם יראה כמשתמט . פחדתי נורא . ! אני עדיין פוחד ! ) . פשוט הלכתי עד שמצאתי מקום לבכות . כן אין לי בעיה להודות בכיתי . בכיתי הרבה. ( גם בטירונות בכיתי הרבה על מול מפקדי ) ופשוט לא ידעתי כבר מה לעשות כיום אני משרת במוצב בסוף העולם מפחד לסוע אלייו שאני בבית אני שומע רעש שנדמה לרעש הזעקה אז הלב שלי בשניה נהיה על 180 ואני מתחיל לחשוב מחשבות נוראיות . ואין לי למי לפנות יותר כי הקב"ן העיפה אותי מהפגישות . אני לא רוצה להיות גובניק אם עבודה לא הכרחית , אבל גם ככה אפחד לא רוצה לתת לי תפקיד נורמלי בצבא זה, גם בגלל שאני חושב שאני לא יתרום לצבא וגם בגלל שלשרת קרוב לבית ולעשות יומיות זה נוראי לדעתי להיות כול יום בבית ולעשות 3 שנים סתם פשוט סתם . אז כיום אחרי החפירה הארורה הזו שאני בטוח שאף אחר לא יקרה . אני שמן בלי חברה לעולם . בלי נשיקה לעולם. בלי חברים . אם אהבות נכזבות פעם אחר פעם . כאבי גב רגליים ברכיים. ומבלי שום התיחסות . אני לא חכם אין לי בגרויות כי העדפתי לעשן סיגריות במהלך השיעורים אם חברים בפינת עישון בבית הספר במקום להיכנס ללמוד . אני סובל מזה מאוד עד היום אני מעשן 3-4 קופסאות ביום בלי בגריות בלי השכלה מינמלית בלי מוסר עבודה או איזה קורות חיים . עבדתי פעמים. בכול חיי ( פעם אחרת פיטרו אותי אחרי חודש בגלל עדישות . בפעם השניה התפטרתי בגלל התייחסות מגעילה של המנהלים שלי , מאוד אהבתי את העבודה אבל המנהלים היו באמת נוראיים ) ואני לא רואה שום עתיד . אין לי ביטחון עצמי יש לי חדרות כול הזמן אפילו חרדות חברתיות , ( אני מרגיש לא נעים לדבר אם אורג' !! ) אני כבר לא יודע למי לפנות אני לא רואה לאן חיי מתקדמים. אני שותה ומעשן כמו מטורף חסר גבולות . אני מנסה לעשות בזמן האחרון דיאטה אבל אין לי חברים במוצב שלי חוץ מהטבח שאיתי . לכן אני לרוב משועמם ומסתפק בניחומים שבאוכל . אני צימחוני כבר 4 חודשים אז אנשים וחלק ממשפחתי יורדים אלי באופן קבוע. אין לי שום מושג מה לעשות . לפתע הכול נראה עבוד . הכול נורא אפל . :\ אם מישהי איי פעם היקרה את הדבר הזה , אני מבקש סליחה מראש על שגיאות הכתיב , יש לי דיסלקציה. תודה מראש לכול מי שיגיב( אם בכלל )