בגיל 91..
דיון מתוך פורום ייעוץ והכוונה - טיפול סיעודי וגיל הזהב
שלום לכן, אדם בגיל 91, ניצול שואה, אלמן ומתגורר לבד : מבחינה פיזית מסוגל להתרחץ, להתלבש, לאכול , לקום מהמיטה וכד', אבל מבחינה מנטלית - לא לגמרי מודע למה שהוא עושה, לא לגמרי מתמצא, בקיצור -אפשר לומר שמצבו בעייתי, אינו מושלם כלל מבחינה תפקודית ואחריות לעצמו ולמעשיו. קיבל גימלת סיעוד של 9 שעות (כנראה משום שהכנסותיו עולות על המינימום הדרוש לגימלה מלאה), ולאחר תקופה מסויימת , עם מכתב של רופא גריאטר, בעקבות שינוי לרעה במצבו, לא פחות ולא יותר - בביטוח הלאומי בדקו שוב והחליטו לקצץ שעתיים ממה שקיבל עד כה. אבסורד או לא בגיל 91? לדעתי ולפי הבנתי - אטימות מוחלטת! מה עושים?- האם מתאים כעת לפנות לרופא פסיכוגריאטר , או למנהל מח' גריאטרית באחד מבתי החולים? אולי הערכה שלו את המצב תשכנע את הביטוח הלאומי לנהוג אחרת? תודה
לגבי רופא פסיכוגריאטר - האם עדיף לחפש פסיכיאטר שהתמחה בפסיכוגריאטריה, ולא גריאטר שהתמחה בכך ?
שלום לך. היות ואת מתארת בעיקר ירידה קוגניטיבית של אביך שבגינה הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו וזקוק להשגחה, אני אכן ממליצה לפנות לאבחון של פסיכוגריאטר שהוא רופא פסיכיאטר עם התמחות בהפרעות של הגיל השלישי. האיבחון אמור לתאר את מצבו הקוגניטיבי של אביך במישורים שונים, את הסיכון הפוטנציאלי לעצמו או לסביבתו( במידה וקיים) בהעדר של ההשגחה הדרושה ברוב או בכל שעות היום. ההמלצה העדכנית של פסיכוגריאטר להשגחה צמודה מהווה בד"כ התוויה להגדלת שעות טיפול ע"י מוסד לביטוח לאומי. בהצלחה.
מנהלי פורום ייעוץ והכוונה - טיפול סיעודי וגיל הזהב
