שלום

אני קורא תקופה ארוכה את תגובותיך לפונים בפורום, ואני מתרשם מהרצינות שלך. לכן החלטתי לכתוב לך היום לראשונה. יתכן שיזהו אותי ממה שאכתוב, אבל לא אכפת לי. הגוף שלי מעוות מקצה לקצה. זה בולט מאד בעיוות שיש לי בשרירי הפנים, ובנכות קשה בכפות הידיים. זה לא ישתפר מבחינה רפואית, כמובן שאי אפשר "להסתיר" איזורים אלו בחיי היומיום. בנוסף, יש לי בעיות די קשות בדיבור. גם זה לא ישתפר, כפי שקבעה מטפלת בדיבור. כל זה גורם לי לבדידות גדולה. אנשים נרתעים ממני ולא רוצים בחברתי, ואני יכול להבין את זה. גם ילדים נרתעים ממני, ואני אוהב מאד ילדים. את עיקר האהבה בחיי אני מקבל מחתולים וכלבים. את יודעת, יש אדם שאני מעריך ומזדהה עימו בכל נפשי- ויקטור פרנקל. הספר "האדם מחפש משמעות" הוא התנ"ך שלי. בדומה לפרנקל, אני מנסה למצוא ב"מחנה ההשמדה" שלי משמעות שתיתן לי כוחות, ורגעים של אהבה, חברות, אנושיות ויופי. ויש רגעים כאלה פה ושם. אבל לפעמים המציאות הימיומית שלי כל קשה, שאין לי מילים להעביר לך את עצמת הכאב. דבר אחד ברור לי - אני לא אתאבד. לא אפגע בעצמי. אני נחוש להתמודד עם הקושי, ולא לברוח ממנו. לא ברור לי מה בדיוק אני רוצה ממך, אפרת. עצות ספציפיות כנראה לא תוכלי לתת לי. טיפול פסיכולוגי? איני פוסל, אבל נדמה לי שבמצבים קיצוניים כמו שלי אין בו תועלת רבה. אני מניח שאני בעיקר רוצה אמפתיה. איזושהי הכרה. צר לי אם הכבדתי עלייך. תודה שקראת את דבריי. המשיכי בעבודה הטובה שאת עושה, בפורום ובשיחות היעוץ. כל טוב, עמית.