מחפשת מסגרת ידידותית לאנורקסית

שלום, יש לי חברה טובה עם הפרעת אכילה אקטיבית אני מכירה אותה כבר שנתיים ומהתחלה היה לי ברור שיש לה הפרעות אכילה קשות. גם משום שהיא מאוד רזה וזה ההסבר הראשוני שקופץ אך גם בגלל שראיתי שהיא אינה אוכלת אף פעם, חסרת ביטחון באופן קיצוני, ועוד סיבות רבות נוספות אופייניות שלא אתחיל לפרט את כולן. מעבר לכך היא סובלת מדיכאון קשה מאוד(זו בעצם ה"בעיה" שלה על פני השטח. על זה היא עובדת/עבדה במסגרות שונות וטיפול פרטני ובכל מסגרת טיפולית היא מסרבת לדבר על העניין ומאיימת שאם יעסקו בזה היא לא תשתף פעולה גם עם הטיפול שהיא מקבלת לדיכאון) יש לה מחשבות אובדניות (היה גם ניסיון שכשל בעבר) ומתעסקת המון בדימוי עצמי. ככל שהקשר התהדק יכולתי יותר לברר מה מצבה בעניין הפרעת האכילה. אחרי שהשגתי את אמונה היא כבר סיפרה לי בעצמה. היא משתדלת ככל הניתן להמנע מלדבר על כל דבר שקשור לזה (אני האדם היחיד שאיכשהו שומע מידי פעם על זה/מבחין בזה כאשר היא נפתחת לגבי דברים אחרים ומידי פעם "מתפלק" לה). אך גם ממני, רב הזמן, היא מסתירה את העובדה שהיא לא אוכלת/ לא אוכלת מספיק. לעיתים נדירות היא מתוודה שלא אכלה כמה ימים (אפילו שבוע). כשזה קורה היא מרגישה מצויין - ככה אני בד"כ שומעת על זה. בשבוע האחרון, למשל, היא לא אכלה בכלל וירדה 3 קילו. היא גם כמובן לא אוכלת ליד אנשים ורק יחידי סגולה, הקרובים אליה מאוד ובהם היא בוטחת, זכו לראות אותה אוכלת. גם אז מדובר בכמויות קטנות ובגלל לחץ שתאכל כדי שתוכל ליטול תרופות (פסיכיאטריות לטיפול בדיכאון ומשככי כאבים לטיפול בפריצות דיסק, כולל תקופות של ניתוחים וריתוק לבית בשל בעיות גב) כשהנושא בכל זאת עולה (בטעות מבחינתה. זה קורה כשהיא מספרת על תקופה טובה ובתוך כך מבליעה שלא אכלה כמה ימים וזה גורם לה להרגיש שהיא יכולה בעצם להתמודד עם החיים ולהרגיש יותר טוב) אני מטיפה לה ששום טיפול בעולם לא יעזור לה לצאת מהדיכאון, לתפקד באופן נורמלי ולהשתקם, אם היא לא תטפל קודם כל באנורקסיה. היא לא מוכנה ש"יגעו" לה בזה. לטענתה זה הדבר היחיד שעוד יש לה שליטה עליו. שהיא שולטת בו והוא לא שולט בה. כשאני אומרת לה שהיא אנורקסית היא דוחה אותי בטענה שאנורקסיות יותר רזות ושלל סיבות אחרות. אנורקסית בשבילה זו מחמאה. כשאני מראה לה, ע"י מחשבוני BMI, שהיא בתת משקל, היא דוחה את המסקנה בטענה שהיא לא נכונה ומוסיפה מידי פעם "הלוואי". בכל הטיפולים הפסיכולוגיים, שהיא עברה ועוברת (כרגע היא מטופלת פעמיים בשבוע באופן פרטני ע"י פסיכולוגית שגם משתמשת בתרפיה באומנות ומרוצה מהמטפלת אך בעבר עברה גם טיפולים קבוצתיים ופרטניים אחרים) היא מסרבת בכל תוקף לדבר על הבעיה ומתנה את שיתוף הפעולה שלה בטיפול בכך שלא ידובר על הפרעות האכילה. לפני כמה שנים דווקא ניסתה טיפול ביחידה המוקצה לכך בביה"ח הדסה עין כרם אך לדבריה זו הייתה "חווייה טראומטית ומקום נורא ואיום" ולא תחזור לשום מסגרת כזאת בעתיד. במיוחד שהיא טוענת רב הזמן שהיא בכלל לא קהל היעד לעניין שכן היא לא אנורקסית לדבריה. המטפלים שלה לאורך השנים משתפים איתה פעולה כי הם רוצים לפחות לטפל במשהו מהבעיות שיש לה אך במיוחד בגלל שאין להם שמץ של מושג עד כמה הבעיה חמורה. וכאן אני מגיעה לסיבה שבגינה כתבתי את המכתב הארוך הזה: עקב כל מה שפירטתי כאן, אני מחפשת עבורה מסגרת שבה היא בכל זאת תוכל לטפל בבעיה הזאת בלי שתרגיש מותקפת ומאויימת. מסגרת אולטרה ידידותית ומאפשרת. מקום בו היא תוכל לפגוש אנשים כמוה והאנשים בו יבואו בגישה יותר מפוייסת אך מתוך הבנה ברורה של חומרת מצבה. האם יש "חיה" שכזאת? אשמח אם תוכלו להמליץ לי כאן על מסגרת שכזאת ורצוי מאוד שתהיה בירושלים, עיר מגוריה. תודה מראש לכל מי שהחזיק/ה מעמד עד סוף המכתב הארוך הזה וי/תוכל לתת משוב שיעזור. מאחלת בריאות לכולכן/ם.

אשמח ליצור קשר טלפוני, אך לא מצאתי כאן בפורום פרטי התקשרות.