פחד מה"שקט"...

שלום D.G, אין ספק שאחד הדברים הנוראיים שעושה הפרעת האכילה היא לגזול מהאדם את עצמו.. בהתחלה העניין הוא במשקל, במראה, בקלוריות, ועם הזמן- לא נשארת אף חלקה טובה של עניין אחר.. שומדבר כבר לא מעניין, הכל הופך להיות חסר משמעות ותכלית ונשארים עם חור גדול מאד, וכואב מאד.. (ברגע מסוים העיסוק באוכל/מראה וכד' שהצליח לכאורה "למלא"- גם הוא כבר לא 'עושה את העבודה'). אין גם ספק שאחת המשימות הקשות יותר היא למצוא את הדרך בחזרה לעולם, מבחינה מקצועית, חברתית, לימודית, משפחתית... צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך איטי והדרגתי.. לעיתים האדם יכול לחזור למה שהעסיק אותו טרום הפרעת האכילה. לפעמים, אנשים בכלל לא זוכרים מה עניין אותם.. ואז צריכים למצוא ולהמציא את עצמם מחדש. זה לא בלתי אפשרי. רצוי לעשות את זה בליווי של איש מקצוע. לפעמים גם חונכות היא פתרון לכך (מישהו שנפגשים איתו בתדירות גבוהה- כמה פעמים בשבוע למשך כמה שעות כל פעם, ומלווה בכל מיני משימות יומיומיות כאלה ואחרות. זה קיים בכל מיני מסגרות). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

שלום D.G, אין ספק שאחד הדברים הנוראיים שעושה הפרעת האכילה היא לגזול מהאדם את עצמו.. בהתחלה העניין הוא במשקל, במראה, בקלוריות, ועם הזמן- לא נשארת אף חלקה טובה של עניין אחר.. שומדבר כבר לא מעניין, הכל הופך להיות חסר משמעות ותכלית ונשארים עם חור גדול מאד, וכואב מאד.. (ברגע מסוים העיסוק באוכל/מראה וכד' שהצליח לכאורה "למלא"- גם הוא כבר לא 'עושה את העבודה'). אין גם ספק שאחת המשימות הקשות יותר היא למצוא את הדרך בחזרה לעולם, מבחינה מקצועית, חברתית, לימודית, משפחתית... צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך איטי והדרגתי.. לעיתים האדם יכול לחזור למה שהעסיק אותו טרום הפרעת האכילה. לפעמים, אנשים בכלל לא זוכרים מה עניין אותם.. ואז צריכים למצוא ולהמציא את עצמם מחדש. זה לא בלתי אפשרי. רצוי לעשות את זה בליווי של איש מקצוע. לפעמים גם חונכות היא פתרון לכך (מישהו שנפגשים איתו בתדירות גבוהה- כמה פעמים בשבוע למשך כמה שעות כל פעם, ומלווה בכל מיני משימות יומיומיות כאלה ואחרות. זה קיים בכל מיני מסגרות). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.